יש בזה משהו
אני אמנם במיעוט כאן בכך שאני מעז לדבר על אופי לאומי, אבל בכל זאת דומני שאפשר לחלק את המדינות הדמוקרטיות לכאלה שבהן אוהבים להחליף את השלטון, לכאלה (כמו גרמניה שלאחר המלחמה ושבדיה) שבהן אם אין איזו קטטסטרופה מיוחדת, יש לבוחרים נטייה לתמוך בהנהגה הקיימת. אם אנגליה נמנית במובהק על הסוג הראשון, מה שנראה לי מהיכרותי השטחית עם ההיסטוריה המפלגתית שם, זה מגדיל את הישגה של מגי.
אני אמנם במיעוט כאן בכך שאני מעז לדבר על אופי לאומי, אבל בכל זאת דומני שאפשר לחלק את המדינות הדמוקרטיות לכאלה שבהן אוהבים להחליף את השלטון, לכאלה (כמו גרמניה שלאחר המלחמה ושבדיה) שבהן אם אין איזו קטטסטרופה מיוחדת, יש לבוחרים נטייה לתמוך בהנהגה הקיימת. אם אנגליה נמנית במובהק על הסוג הראשון, מה שנראה לי מהיכרותי השטחית עם ההיסטוריה המפלגתית שם, זה מגדיל את הישגה של מגי.
