מומחיות, אנא עצתכן!

[שירה של נועם]

מומחיות, אנא עצתכן!

שלומות. קפצתי לבקר מהפורום השכן (להיות הורים), בעקבות המלצה שקיבלתי על הפורום שלכם. אשמח מאוד אם תוכלו לסייע לי. נועם בן שנתיים ו-4 חודשים, והשבוע התחיל ללכת לגן. אנחנו גרים בהולנד, והגן הוא דו לשוני: הולנדית ואנגלית. אלא שנועם שמע עד היום רק עברית, ואני מרגישה, שבנוסף ל"מכות" הרגילות, של הסתגלות למסגרת, חברת 20 ילדים והפרידה מאמא, גם בעיית השפה מקשה עליו מאוד. מטבעו הוא ילד ידידותי וטוב מזג במיוחד, אבל ביומיים שהוא הלך בינתיים לגן (חצי שעה בכל פעם בסך הכל) - הוא בכה בהיסטריה שגבלה באיבוד עשתונות. הוא היה מבוהל וחיוור, למרות מאות הפעמים שאמרתי לו בשבוע החולף, שאמא תמיד תמיד תחזור לקחת אותו. המנהלת דוחקת בי להביא אותו לגן ולעזוב מייד - מבלי להתעכב. היא טוענת שאני משדרת לו שהגן הוא מקום שיש להגן עליו מפניו (זה היה הפירוש שלה לעובדה שחיבקתי אותו כשהוא בכה וביקש שלא אלך). אינטואיטיבית אני מרגישה שלא נכון לי לנהוג לפי הנחייתה, למרות ששמעתי כבר לא מעט את הגירסה הזאת (שיש להביא את הילד, לומר לו "שלום, אמא הולכת עכשיו", ולהסתלק מבלי לתת לו צ'אנס לבכות). מה דעתכם? אני מרגישה שהבכי שלו אינו מניפולציה או פינוק, אלא מצוקה אמיתית. מצד שני, אני מבינה שזה שיעור חשוב בשבילו, להבין שאמא הולכת וגם חוזרת. עוצו עצה בבקשה!

 

[לאה_מ]

שלום שירה, וברוכה הבאה ../images/Emo142.gif

אני מסכימה עם האינטואיציה שלך. את השעור שאמא הולכת והיא תחזור אפשר ללמוד בדרך של מתן אמון באמא, ולא בדרך של פחד ותסכול. הרי אם תשאירי אותו ותסתלקי, זה לא שלא תתני לא צ'אנס לבכות, אלא פשוט את לא תתמודדי עם הבכי הזה באותו רגע, כי הוא יבכה אחרי שתלכי. מה גם שבנסיבות המיוחדות שאת מתארת, עם בעיית שפה בגן, אני חושבת שהוא באמת זקוק ליותר תמיכה וליווי מהרגיל (ואני לא הייתי משאירה ילד בגן והולכת גם בלי בעיית השפה ובלי שהגן יהיה מחוץ לסביבה הטבעית שלו). עכשיו כמה שאלות לפני שאנחנו נכנסים יותר לעומק - כמה זמן אתם כבר בהולנד? מה היה עד עכשיו מאז שהגעתם? האם נועם הלך למסגרת קודם לכן? כמה זמן אתם אמורים לגור בהולנד?

 

[vered4]

צריך גמישות ותמיכה מהגננת

בלי זה, ממש קשה לעשות משהו. אצלכם זו ממש ההתחלה, ודרוש עוד זמן הסתגלות. אני גם מסכימה עם ההרגשה האינטואיטיבית שלך שהוא במצוקה- למה שלא יהיה? זה לא שהוא רגיל לגן ומכיר את כולם. אצלינו למשל (אחרי שעברו כמעט כבר כל חודשי השנה), הילד לא רוצה להפרד (זה רק הקטע של הפרידה ולא ההשארות בגן), ככל שאני נשארת יותר- זה מקשה עליו. אז אנחנו עושים את זה באופן שטוב לו- אני יושבת איתו קצת ואחר כך "מעבירה" אותו לידיים של המטפלת שלפעמים מבטיחה לו "שוחד" קטן (סוכרית טופי הולך מצוין

), לפעמים נדרש עוד חיבוק חזק אחרון (כשהוא אומר לי- אמא, אני עוד לא גמרתי). זה הופך את הפרידה לנעימה יותר, והוא נשאר עם טעם טוב בפה (תרתי משמע

). אבל זה לא היה מסתדר אם הגננת לא היתה מגלה גמישות.

 

[alboran]

שירה - באמת לא קל

להשאיר את הילד וללכת, נגד האינטואיציות שלך, בגלל שהגננת אמרה - או שכך מקובל.. את אומרת שהוא הולך לגן רק לחצי שעה, אני זוכר את עצמי בסיטואציה דומה עומד מאחורי הדלת הסגורה של הגן ומקשיב לבכי..... אני חושב שהעניין הוא לא "לא לתת לו צ'אנס לבכות" אלא ששמעתי גננות שאומרות שהרבה יותר קל להן להסיח את דעתו של הילד לדברים אחרים כשהאמא איננה, והבכי הנוראי נפסק תוך דקות ספורות. עדיין - כל ילד הוא אחר, ואת מכירה הכי טוב את נעם. התאור שלך של מבוהל וחיוור הוא מאד חריף. נקודת האור שאני רואה כאן היא שמדובר באמת בחצי שעה כל יום ואת חוזרת, ויכול להיות ששינוי יבוא מהר (עדכני מה קורה), אני זוכר הצעות כאן בפורום לתת לילד משהו אישי שלך בפרידה (צמיד, שרשרת, עט) כדי שימור עליו בשבילך עד שתחזרי - אולי זה יעזור. אני חושב כמו לאה שהימצאותכם בחול טיפה מקשה, כמובן שמצד הילד, אבל גם מצד המערכת, אם שיטת ה"חיתוך" מההורים מקובלת בהולנד, צריך לקחת את זה בחשבון בדו-שיח עם הגננת. (למשל - להסביר שבמדינה שלך נוהגים אחרת ולראות כמה פתיחות יש מצידן..) ולגבי עניין השפה בגן אני מוסיף לך קישורים מדיון בפורום הורים בחול, ועוד אחד, שבתוכו חבוי קישור חזרה לפורום הזה

 

[Shellylove]

בודאי שהבכי שלו הוא לא פינוק

אלא מצוקה אמיתית והאמת? די מטריד אותי שהגננת לא רואה את זה. איך היא היתה מרגישה במקומו? קליטה בגן חדש היא תהליך לא פשוט ולכל ילד יש את הקצב שלו ואת הדרך שלו. אין דרך אחת נכונה לעשות זאת והגננת אמורה להבין את זה. במקרה שלכם, על אחת כמה וכמה הקליטה לא פשוטה. האם אפשר "לחזור אחורה" בתהליך ולשהות איתו כמה ימים קצת בגן? אפשר לנסות להיות איתו יחד שעה ואז ללכת? האינטואיציה שלך צודקת!

 

[שירה של נועם]

תודות על התשובות וההתייחסות, וגם

כמה תוספות ועדכונים: אנחנו חיים בהולנד כבר 6 שנים, וככל הנראה נשוב באפריל הבא. נועם נולד פה ועד היום לא ביקר בשום מסגרת חינוכית. הוא היה איתי בבית, ובגיל 14 חודשים בערך החלה לסייע לי בחורה ישראלית, שהתחבבה על כולנו מאוד. כלומר, הוא התרגל גם להיות עם מישהי אחרת ולא היתה לו בעיה עם הפרידה מאמא. לגן הזה אנחנו מחכים מאז אוקטובר (יש פה רשימות המתנה אינסופיות ומייגעות להפליא). האמת היא שלי לא היתה מוטיבציה אמיתית לשלוח אותו לגן דווקא עכשיו, כי אני סבורה שככל שהילד גדול יותר, כך הוא חסון יותר להתמודדות עם קשיים ולחצים. אלא שהסביבה (בעלי, סבתות וגו') דחקו בי, והסכמתי להיכנס לרשימת ההמתנה. עכשיו, כשקיבלו אותנו, אני תוהה אם יהיה נכון לסגת... מדובר בגן הפועל לפי שיטת מונטסורי, כאמור - דו לשוני, ובאופן כללי עושה רושם מצוין מבחינת התכנים שהם מעניקים לילדים ("אנחנו לא בייביסיטר", אמרה לי המנהלת, "יש לנו תוכנית חינוכית מפורטת"). מעבר לקשיחות בהסתגלות לגן, נראה לי שהמקום מוצא חן בעיני. אבל היום, לדוגמה, אחרי שנועם הבטיח שהוא לא יבכה, רק נכנסנו והוא מייד פרץ בבכי תמרורים נוראי. אחת המטפלות פשוט קרעה אותו מידי, אמרה לי ללכת ושנתראה אחרי 45 דקות. זה פשוט היה אכזרי בעיני. כשחזרתי הוא כבר שיחק מעט, ופרץ בבכי רק כשראה אותי. מה לדעתכם עלי לעשות? להמשיך עם הקו הנורא הזה? אני מדגישה שנרשם שיפור מזערי וחוץ מלבכות, הוא גם הצליח לשחק מעט. אולי הם צודקות ובתוך כמה ימים הבכי ייפסק? אני מרגישה נורא! חן חן על ההקשבה...

 

[limori]

הי שירה

אני רוצה להתייחס למשפט שלך - "האמת היא שלי לא היתה מוטיבציה אמיתית לשלוח אותו לגן דווקא עכשיו, כי אני סבורה שככל שהילד גדול יותר, כך הוא חסון יותר להתמודדות עם קשיים ולחצים. אלא שהסביבה (בעלי, סבתות וגו') דחקו בי, והסכמתי להיכנס לרשימת ההמתנה. עכשיו, כשקיבלו אותנו, אני תוהה אם יהיה נכון לסגת..." יכול להיות שלמרות שאת מנסה לעזור לילדך להתאקלם בגן הוא קולט היטב את רגשותייך הפנימיים והתגובות שלו הן על פי התחושות שלך, כלומר הוא מרגיש שאמא חושבת שהמקום הטוב ביותר הוא בבית עם אמא והוא מרגיש גם ספק אמונה וספק הסכמה של אמא עם המטפלת. אני מאמינה שהילדים מרגישים ויודעים הכל! כך גם עם הילד שלי כשאני לקחתי אותו לגן גם אחרי שנתיים באותו גן הוא בכה אך כשהוא הולך עם אבא שלו הפלא ופלא הכל מסתדר. אני יודעת שבהמו ןמדינות בניגוד לישראל לא מאשרים להורים להישאר בגן ולעזור לילדים להתאקלם. כך זה היה בגן של הילד שלי הגננות לא הסכימו שההורים ישארו. ומנסיו ןזה בילתי אפשרי לשכנע אותם לאפשר להורים להישאר עוד עם הילדים. אני אישית מציעה לך לנסות לשלוח את ילדך לגן עם אביו יכול להיות שתצפה לך הפתעה. בקשר לשפה - זה מדהים כמה שלילדים יש קליטה מדהימה לשפות. אני גם גרה בחו"ל ואני מכירה כמה ילדים קטנים שהגיעו לכאן ואני לא מגזימה אבל כבר בחודש הראשון דיברו המו ןהמו ןמילים והבינו נהדר וטוב יותר מההורים שלהם. כך שבקשר לשפה - אל דאגה. אני ממליצה לך להכין מילון לגננת עם מילים עיקריות בחיי היום יום של בנך. אנחנו כתבנו - מים, אוכל, אבא, אמא, כואב וכו.... בהצלחה!!!!

 

[vered4]

לגבי הבכי

מבט אחר על בכי- לפעמים כשהבן שלי נשאר בבית עם האחים שלו כשאנחנו יוצאים, הוא לא ממש שמח כשאנחנו הולכים- כי הוא רוצה שנשאר, אבל אנחנו רוצים לצאת. מיד כשאנחנו נכנסים חזרה הביתה הוא פורץ בבכי (למרות שבזמן שלא היינו הוא לא בכה). אני יודעת שהבכי הזה אומר שהוא רצה להיות איתנו, אבל ברור לי שלא נגרם שום נזק,אני לא מרגישה שעשיתי לו עוול מכל סוג שהוא והכל מתרחש במקום שהוא אוהב עם אנשים שהוא אוהב. אז הבכי מבחינתי מהווה סוג של שחרור ופורקן והוא לגיטימי בעיני ואני לא אגיד לו לא לבכות. אז נראה לי, שאין סיבה לבקש מילד להבטיח שלא יבכה- זכותו לבכות ולהביע ככה את הרגשות שלו. גם אם הגן מתאים מכל בחינה שהיא, נושא הפרידה יכול להיות נושא בעייתי. אני מסכימה עם הגננת לגבי האפשרות של מה שאת משדרת לילד, רק לא מסכימה עם הפתרון שלה. זה בהחלט קורה שהילד מפסיק לבכות 2 דקות אחרי שהאמא הולכת, ושלפעמים ההשארות שלה איתו מקשה עליו את רגע הפרידה שהופך להיות ארוך. אבל את זה הגיוני (בעיני) לעשות אחרי שהילד הכיר קצת את המקום ואחרי כמה ימים שהסתגל אליו עם מישהו שהוא מכיר.

 

[נעה גל]

עכשיו דברים קצת יותר ברורים -

הנוקשות בגנים של מונטסורי היא לא מקרית - היא "מוטבעת" בתוכנית הלימודים. זה כמובן, גם תלוי מאוד בגננת עצמה - אבל, בשיטת מונטסורי יש לזה גם מקום בגישה הכללית בהתייחסות לילדים. אני מאוד בעד להקשיב לאינטואיציות. והאינטואיציה שלך אומרת שלא טוב לו. ויותר מהכל - בגן מתקשים לתת מקום לאינטואיציות שלך. בעיני, זה מעיד על הגישה של הגן הספציפי ואני באופן אישי לא אוהבת את הגישה הזו. רוב הילדים מתרגלים - (לחלק זה לוקח זמן רב יותר מהאחרים) ואם תתמידי, סביר להניח שגם הוא יתרגל. השאלה היא - באיזה מחיר? (אין לי תשובה על זה) והאם כדאי לשלם את המחיר הזה (זה כבר שיקול אישי שלך).

 

[G a l i 11]

מסכימה מאד עם נעה

ההתרשמות שלנו מהגישה של מונטסורי היא לא רק של נוקשות אלא גם של ריחוק, דגש רב (מידי לטעמי בגילאים הרכים) על האינטלקט וכמעט העדר מקום לרגש. אני לא משוכנעת שלשפה יש קשר לבעית הפרידה, הילד נולד שם וגם אם לא דיברתם בבית עדיין נחשף לשפות השונות. מה גם שהוא עדיין בגיל בו התקשורת הלא מילולית דומיננטית ביותר. אני אישית, ואולי זה לא לעניין שאני מחווה את דעתי, לא הייתי משאירה את בני בגן הזה.

 

[שירה של נועם]

גלי והאחרים, התוכלו לפרט מעט בעניין

מונטסורי והתרשמותכם השלילית מהשיטה? בעיני הדגש על האינטלקט והאחריות האישית דווקא מאוד מצא חן, אם כי אני מודה שאחד הדברים שהכי בלטו לי לעין, היא שהילדים שם נורא "רציניים". כיוון שאני חסרת ניסיון לחלוטין בכל מה שקשור למסגרות חינוכיות בגיל הזה, התייעצתי עם חברה שאמרה לי, שהמבחן הכי טוב לגן הוא לנסות ולהתרשם האם הילדים נראים שמחים. אז אכן צפיתי בהם, ויותר משהם נראו שמחים, הם נראו כבדי ראש... לא רשמתי לפני את העובדה הזאת כחיסרון, אבל אולי אני טועה? בכל מקרה, אני עומדת על כך שיש לשפה חלק נכבד בקשיים: נועם ילד מאוד ורבאלי, יש לו עברית מצוחצחת, ולמרבה הצער, הוא לא נחשף כמעט לחלוטין לשפות אחרות. מאוד מפריע לו כשהוא לא מבין מה אומר הילד בגן השעשועים, ומה אומרת המלצרית בבית הקפה (והוא גם שואל אותי כל הזמן מה הם אמרו...) אני מודה שעניין רכישת השפות הנוספות הוא האטרקטיבי לי ביותר בכל העסק הזה, ואלמלא השפות, הייתי מעדיפה להישאר איתו בבית: אני מאוד נהנית מחברתו המלבבת... בכל מקרה, אשמח לשמוע את דעתם של אלה המכירים מקרוב את שיטת מונטסורי.

 

[G a l i 11]

הי שירה (קצת ארוך וקצת מבולגן)

לגבי שיטת מונטסורי תוכלי לקרוא בלינק המצורף וכמובן שתוכלי לערוך חיפוש בעצמך כי יש המון אתרים שלהם. גם אנחנו התלהבנו מהגישה המעודדת התפתחות אינדבידואלית של הילד על פי היכולות, תחומי העניין והקצב שלו."חנוך לנער על פי דרכו" די ממצה את העניין. העבודה עם הילדים היא פרטנית, הישגית, הכיתות מעורבות בגילאי 3-6. מעבר לכך ברמת הגן הפרטנית, מיישמים את הגישה הכללית באופנים שונים. היישום של התאוריה המעניינת הזו, כפי שאנו נתקלנו בו, ממש לא התאים לדרך בה אנחנו רוצים לגדל את ילדינו. בגן מונטסורי שנמצא לידנו יש 25 ילדים בגילאים שונים עם 2 גננות בלבד. אך לאחר ששמענו המון ביקשנו לראות כיתה במהלך פעילות וראינו שבני החמש והשש אולי עסוקים, אך כל אחד לעצמו עם עצמו. ואילו בני השלוש והארבע נראו משועממים, פניהם נפולות והם גוררים רגליים...(ואני ממש לא מגזימה). ועכשיו לאחר שציינת זאת באמת אף אחד לא נראה שם שמח במיוחד. לנו חסר מאד הביחד ואכן, לפחות בגנים סביבנו אין בכלל עבודה על ביחד. אין שום פעילות בגן שמחייבת ומעודדת עבודה קבוצתית, כל ילד עם עצמו ולעצמו. לגבי ה"קור" - הסבירו לנו שאין מפגש יומיומי ובלתי אמצעי עם הגננות. יש שיטת איסוף לפיה כשאתה מגיע מוציאים לך את הילד החוצה ואם יש לך שאלות אתה יכול לכתוב email לגננת. וזו רק אחת הדוגמאות העולה לי כרגע לראש. בקיצור, ברחנו כל עוד נפשנו בנו... דבר אחרון, אני יודעת שבשנות השישים הקיבוצים בארץ אימצו חלקים מהשיטה, אבל אני חושבת שהיישום היה שונה לחלוטין מזה בו נתקלנו אנו. לכן, יתכן שיש גני מונטסורי בהם היישום שונה והדגשים שונים ועדיין נראה לי שבמקום לעודד התפתחות של כל ילד על פי יכולותיו וקצבו הוא כחלק מקבוצה הם מעודדים את האינדבידואל על חשבון הקבוצה.

 

[נעה גל]

אני ממליצה לך מאוד לקרוא את הספר

The Montessori Method. את הספר הזה כתבה מריה מונטסורי. הוא לא יספר לך איך הגנים פועלים היום, אבל, הוא יתן לך רקע מצוין להדגשים של השיטה. בעיקרון, מונטסורי (רופאה) יצאה מתוך הרצון לשפר יכולות קוגניטיביות של ילדים עם פיגורים ברמות שונות מכשכבות סוציואקונומיות נמוכות. היא בנתה מוסד כזה - שעשה פלאים בילדים ושמעו הגיע לכל מיני מקומות בעולם (בינהם ארה"ב). זה היה השלב שבו השיטה שלה עברה מילדים עם פיגורים לילדים בריאים. במקור הגנים של מונטוסורי היו חלק מהקהילה - ההורים חויבו להיות בקשר קבוע עם הגן, והגן נוהל בתוך מרכז שכלל שירותים רפואיים ושירותים קהילתיים אחרים. במהלך השנים כל הפן של "הקהילה" נעלם ונותרה השיטה בפני עצמה. כמובן שהיישום שלה בגנים היום (ובטח ובטח בארץ) הוא במסגרת גנים רגילים לחלוטין ולדעתי, השיטה מאבדת משהו. אני אנסה להסביר - הרעיון של עבודה פרטנית עם ילד היה מהפכני בתקופה שמונטסורי הגתה אותו מכיוון, שאז לא הייתה "ילדות". היו ילדים, אבל לא היתה ילדות. ילדים היו חלק מכלכלת הבית (נטל או רווח). באה מונטסורי ואמרה שצריך להשקיע בילד עצמו, צריך לטפח אותו ואת הצרכים שלו. לתת לו להתקדם לפי השלב ההתפתחותי שלו. היא דיברה על צרכים פיזיולוגיים וקוגניטיביים=שכל. בזכותה לדוגמא, יש היום בכל הגנים את הריהוט הקטן שתואם לילדים. מונטסורי טענה שלחלק מהכישורים הקוגניטיבים (כמו קרוא וכתוב) יש תקופה מכריעה בגילאי 3-4 (כלומר, לטענתה, היכולת השכלית בתחום זה היא בשיאה בגילאים אלה) ולכן צריך לטפח אותם. בתקופה ההיא זה היה שינוי מדהים ומהפכני, מי חשב להתייחס אל ילדים כאל יישות בפני עצמה? היום כל זה נראה לנו מובן מאליו, לא? יחד עם זאת, השיטה שלה כפי שהיא היתה במקור שללה כל מקום ליצירתיות ודימיון. בגישת מונטסורי המקורית (אני לא מדברת על היישום של הגנים היום) אין דבר כזה משחקי דמיון. בעיניה, דימיון מעיד על נסיגה. הילדים צריכים להיות מחוברים למציאות היומיומית (ולכן, עוסקים בגני מונטסורי בתחזוקת הגן, יש בובות מונטסורי שעליהן לומדים לכפתר, לשרוך שרוכים וכו'). מונטסורי בנתה לילדים מכשירים מעץ, מדהימים ביופיים (מי שראה מכיר, מי שלא ראה - מומלץ בחום). המכשירים נועדו ללימוד ספציפי לא למשחק, ויש דרך אחת ורק דרך אחת לתפעל אותם (הם בנויים בדרך כל כך מדהימה שהמכשיר ממש מכוון את הילד). מה שרד מכל זה היום? לדעתי יותר מדי. מי שעובר, כיום, הכשרה במכון מונטסורי מקבל גישה לחינוך ילדים ששמה הדגשים ברורים על החלק הקוגניטיבי (זה לא אומר כמובן שלא מאפשרים משחקי דמיון כמו מונטסורי בשעתו, אלא רק, שאלה הם ההדגשים של הגישה). יש לי מכרה שלימדה בבית ספר מונטסורי בחו"ל. היא סיפרה לי שהגננות והמחנכות של הילדים משקיעות את הנשמה בהכנת פעילויות לילדים. שהשיטה דורשת המון מן המחנכות. יחד עם זאת, השיטה עדין שוללת יצירתיות. ילד מקבל מגש עם חומרים עליו (יצירה, חשבון או כל דבר אחר) והוא יודע בדיוק מה הוא צריך לעשות עם המגש הזה. לדוגמא, אם המגש מכיל פעילות של בניית ליצן - כל ילד שיקח את המגש יצא בדיוק עם אותו ליצן. אין כאן מקום לאילתורים. בעיני, זה בעייתי. יש תמיד עיניים אחרות (לא פחות טובות, כמובן).

 

[She Dolphin]

מעניין להשוות את זה לשיטה

האנטרופוסופית - בעניין הדמיון. אני לא כל כך מכירה את התפיסה של האנתרופוסופים לגבי תחומים אחרים, וגם בעניין הדמיון די קטונתי, אבל בכל זאת - סיפור קטן מחוויה אישית: הופעתי בהצגה של תיאטרון צלליות (בובות) בגנן אנתרופוסופי, ואני חייבת להעיר גם שזאת היתה אחת ההצגות המרגשות שזכורות לי. הילדים ממש חיו את ההצגה שמחייבת הרבה שימוש בדמיון וזה היה ממש נפלא. בסוף ההצגה אני לפעמים מציעה לילדים (אם הם מגלים התעניינות) לראות איך עובדת הטכניקה של בובות שטוחות מאחורי מסך שמואר מאחור. הילדים בגן הזה נראו לי מאוד מתעניינים וסבלניים לכן הצעתי להם שאדגים להם "איך זה עובד". נראה היה שהילדים מעוניינים אבל מנהלת הגן מיד קפצה והסבירה לי שצוות הגן משתדל לא להסביר שום דבר באופן שכלתני כי זה פוגע בפיתוח הדמיון והם מעדיפים להשאיר את הילדים עם החוויה של ההצגה בלי להסביר יותר מידי. מצד אחד, הגישה הזאת עדיפה בעיני, (לפחות בכל מה שקשור לתאטרון בפרט ולאומנות בכלל), מצד שני אם יש מישהו שכן מבקש לדעת, למה למנוע את זה ממנו? לסיכום אני רק אגיד שמאוד התרשמתי מהאווירה בגן. חלק מהצוות (הגדול!) היה מורכב מגברים שזה ממש טוב בעיני, אהבתי את האסתטיקה של הגן (למרות שהחוקים שלה נראים לי קצת נוקשים מידי), היה המון שימוש במוזיקה ומקצבים והכי חשוב הילדים נראו רגועים אבל שמחים ומרוצים.

 

[נעה גל]

זו גישה אחרת לגמרי בכל מובן שאפשר

לחשוב עליו (ושלא יהיה לא ברור - אני לא אוהבת אותה יותר). בשתי הגישות יש דברים מאוד יפים ודברים מאוד בעיתיים. אכן, אנתרופוסופים מאוד נוקשים (וזה ניגוד מדהים בכל מה שנוגע להתייחסות שלהם אל הטבע או הדימיון).

 

[She Dolphin]

../images/Emo45.gif

 

[אוריון של שי]

תני לשי את המגש עם הליצן

מבטיחה לך משהו אחר לגמרי...

 

[mom of Ophrie]

To Noá and Shira

I totally agree with you that in this Gan they don't listen to the mother's feelings which are the most important thing as the mother knows her child best. As I wrote I had a painful experience with that. But don't judge that it has to do with this specific Gan, there may be some cultural differences. In England all the gans that I checked do this and somehow all English children settle in quickly. What Shira has to do is check whether only the montesori gan is like that or most of the places in Holand. There is no point to change if the system is the same. If the staff insist on her leaving she better go few times and give it a try. It didn't work for us (but Ophrie is a bit special) it may work for other children. If it doesn't work then Shira might have a problem to find a place that would let her stay with him. It's so cultural, I have a friend in Sweden, where all the parents are asked to come for all day in the first two weeks, and continue if the child is unhappy. The nursary manager here in England couldn't believe that. mom of Ophrie

 

[לאה_מ]

אני מסכימה עם אמא של עפרי,

שאם מדובר בעניין תרבותי, באמת אין שום טעם להחליף גן. ושירה, רציתי גם לומר, שיש אפשרות להוציא אותו מהגן ולהשאיר אותו בבית (אם זה אפשרי מבחינתך) - בסך הכל, אם בעוד פחות משנה אתם חוזרים לארץ, נראה לי שלא יקרה שום דבר אם הוא יסתפק בינתיים בפגישות עם ילדים בפארק, ויבלה במשך היום את זמנו איתך בבית.

 

[mom of Ophrie]

oh, sounds so familiar

Hi Shira, I have a long sad experince with that. We live in England and we talk Hebrew at home, Ophrie heard little english from the environment but didn't talk English at all when she first went to nursary at the age of 1 year and 4 months. She cried a lot in there and the staff told me to leave immediatly too. I didn't want to because I wanted to stay and play with her so she will get familiar with the place and the people. The staff insisted and I did what they asked. It didn't work and after a sad month I decided to take her out, the manager of the nursary told me that they were about to tell me to take her out, they gave up. My conclusions from that experience were: to teach her english, to settle her slowly in a new place. I did that and found another place. When she started there she talked about 30 english words. It took long time to settle her (that's because of her personality as well) but it was a success. Talk English and Hebrew at home for few weeks (say important things twice in two languages). Even if it seems confusing don't worry. After a while Ophrie understood that some people talk Hebrew and some English. About staying or leaving him, do how you feel but of course the staff have ot agree with your choice. good luck, mom of Ophrie​