"מובטלינה"/ אורן מג'ר
הוצאת "גלורי". נתחיל בוידוי - אם הספר לא היה מגיע עד פתח ביתי, לא הייתי חולמת בכלל לקנות אותו, ואפילו ספק רב אם הייתי קוראת אותו אם היינו נתקלים זה בזה בספרייה. אבל מכיוון שהוא כבר הגיע לידי, קראתי אותו, ומאז שבת בערב אני חושבת מה לכתוב עליו. מובטלינה הוא סיפורו של בחור אחד שמצא את עצמו בלב בועת ההיטק המפוצצת, ותוך שניות הפך ממנהל צוות שמרוויח הון ל... מובטל. במקור, מובטלינה היה טור עיתונאי, וזה מאוד ברור לקורא. הבעיה העיקרית שלי היתה שמשהו בתהליך העריכה התפקשש. למשל - החזרות על ביטויים מסויימים, שבטור שבועי בעיתון לא מפריעות (אם עבר שבוע מאז הטור הקודם, אתה לא תזכור בדיוק מה היה בו) אבל פרק אחרי פרק - זה מעצבן. למשל, העובדה שחצי מהפרקים בחלק הראשון מסתיימים ב"הבנתי איך ההייטק בארץ הגיע לאן שהגיע". פעם ראשונה - חביב. פעם שניה - מעורר חיוך קלוש. פעם שלישית - מציק ופעם רביעית עושה חשק לצרוח. כנ"ל לגבי כמה מהביטויים והבדיחות, שכן היו משעשעים למדי בפעם הראשונה ("מחלת הפה והשפתיים" שתוקפת את העמיתים בניו יורק כשהם בשיחת ועידה, וגורמת לחוסר התיאום בין תנועות השפתיים והקול). בפעם השלישית, כבר לא חייכתי. עד כאן נושא העריכה, שאולי נשמע קצת קטנוני מצידי, אבל לי בתור קוראת מאוד הפריע. עכשיו לעלילה עצמה - הספר בנוי משלושה חלקים, לפי עונות השנה. החלק הראשון הוא ממש כתיבה עיתונאית, ואפילו חביבה לחלוטין (חוץ מהחזרות
). החלקים השני והשלישי הם החלקים שבגללם הייתי צריכה יומיים לחשוב על הביקורת הזאת. כי בחלקים השני והשלישי מג'ר מנסה לעבור מהכתיבה העיתונאית לכתיבה הספרותית. הבעיה היא בעיקר שההרגשה שאני קיבלתי היא שהוא לא שלם עם המעבר הזה. הדמות הראשית היא לא דמות עם עומק מיוחד, והנסיון להפוך אותה פתאום לדמות מלאה יותר צורם ומוזר, וכך בכלל לגבי הרבה מהקטעים. הספר מנסה להתרומם לרמה אחרת מהעיתונאית, אבל נתקע בדרך איפשהו, ונוצר מין בליל מוזר של סגנונות. אני מאמינה שמג'ר כן מסוגל לכתוב סיפורת, ואפילו לא רעה בכלל. כתיבה עיתונאית אין לי ספק שהוא יכול לכתוב, כי זה ברור מהספר. הבעיה היא ההחלטיות, המעבר בין זה לזה. בעיה נוספת היתה לי עם תיאורי הסקס המרובים (משהו כמו כל עמוד שלישי) ובכנות - הלא מרשימים במיוחד. יש מעט סופרים שיודעים בעיני לכתוב סקס בטיב טעם, ומי שלא יודע עדיף לו לא להכנס לזה בכלל, לדעתי. בספר הזה, היה הרבה יותר מדי סקס, והרבה פחות מדי תיאורים יפים של סקס. ובכל זאת - אמרתי שלא הייתי קוראת על דעת עצמי. ועדיין, לא זרקתי את הספר כמו שאני עושה בלי שום בושה או נקיפות מצפון לספרים שממש לא נראים לי. מכאן אפשר להבין שהספר ממש לא היה נוראי ולא סבלתי במיוחד
זה ספר "טיסה" קליל, אפילו נחמד, שלטעמי האישי לא נופל במשהו מגפי אמיר או עירית לינור, שגם את ספריהן אני לפעמים קוראת. אם מג'ר יחליט להמשיך בקו הזה, אני פורשת. היה אמנם נחמד, אבל זה לא הטעם שלי. אם הוא יחליט לעבור לכתיבת פרוזה "פרופר" - אפשר יהיה בהחלט לעניין אותי. שלושה כוכבים בסולם ריוונדל (אולי אפילו שלושה וחצי-ארבעה, לסוגו, זה כבר עניין של טעם)
הוצאת "גלורי". נתחיל בוידוי - אם הספר לא היה מגיע עד פתח ביתי, לא הייתי חולמת בכלל לקנות אותו, ואפילו ספק רב אם הייתי קוראת אותו אם היינו נתקלים זה בזה בספרייה. אבל מכיוון שהוא כבר הגיע לידי, קראתי אותו, ומאז שבת בערב אני חושבת מה לכתוב עליו. מובטלינה הוא סיפורו של בחור אחד שמצא את עצמו בלב בועת ההיטק המפוצצת, ותוך שניות הפך ממנהל צוות שמרוויח הון ל... מובטל. במקור, מובטלינה היה טור עיתונאי, וזה מאוד ברור לקורא. הבעיה העיקרית שלי היתה שמשהו בתהליך העריכה התפקשש. למשל - החזרות על ביטויים מסויימים, שבטור שבועי בעיתון לא מפריעות (אם עבר שבוע מאז הטור הקודם, אתה לא תזכור בדיוק מה היה בו) אבל פרק אחרי פרק - זה מעצבן. למשל, העובדה שחצי מהפרקים בחלק הראשון מסתיימים ב"הבנתי איך ההייטק בארץ הגיע לאן שהגיע". פעם ראשונה - חביב. פעם שניה - מעורר חיוך קלוש. פעם שלישית - מציק ופעם רביעית עושה חשק לצרוח. כנ"ל לגבי כמה מהביטויים והבדיחות, שכן היו משעשעים למדי בפעם הראשונה ("מחלת הפה והשפתיים" שתוקפת את העמיתים בניו יורק כשהם בשיחת ועידה, וגורמת לחוסר התיאום בין תנועות השפתיים והקול). בפעם השלישית, כבר לא חייכתי. עד כאן נושא העריכה, שאולי נשמע קצת קטנוני מצידי, אבל לי בתור קוראת מאוד הפריע. עכשיו לעלילה עצמה - הספר בנוי משלושה חלקים, לפי עונות השנה. החלק הראשון הוא ממש כתיבה עיתונאית, ואפילו חביבה לחלוטין (חוץ מהחזרות
