מה קורה כש...
דיי, נמאס...
מה קורה כש"חברים שלך" הם לא באמת חברים? אני לא יודעת כבר מה לעשות.
כבר כמה שנים שיש לי את אותם החברים, אבל בזמן האחרון תחושת החברות הזאת הולכת ודועכת, תמיד הייתי מייעצת להם מתייעצת איתם,, נראה שכולנו עברנו משבר באותה הנקודה ולא ידוע למה. אני מצידי המשכתי לתמוך והמשכתי לעזור ללא תמורה, גם כשהרגשתי שאני מעין פסיכולוגית. ידעתי שהם צריכים אותי אז הייתי שם. אבל לאט לאט התחלתי להרגיש שאני שם רק בשביל זה, רק בשביל שהם יפרקו עליי את הבעיות שלהם, הרגשתי שלא היה להם אכפת ממני. כל פעם ההרגשה הזו התגברה עוד קצת עד שהגעתי למצב שאני לא יכולה לסבול את זה שהפכתי להיות הפח זבל שלהם- ככה הרגשתי. הייתי מאוד פגועה, הם לא רצו לצאת, רק הסתגרו בתוך עצמם, לא רצו להגיע לפתרוונות... דיברתי איתם על זה, שאלתי מה לא בסדר, ושאם המצב שלהם חמור עד כדי כך אז שילכו לטיפול. הם גם אמרו שזה לא משהו בי, תמיד אמרו שאני החברה הכי טובה שלהם (מדובר על 2-3 אנשים שהיו מאוד קרובים אליי, והיה מוזר שזה קורה במקביל.).
גם אני לאט לאט התחלתי להרגיש לבד, היה נמאס לי כבר המצב הזה- כמה אני יכולה להיות שם בשבילם ולהרגיש כמו עציץ? כל זה היה בשנה האחרונה בתיכון ואז נפרדו דרכינו לצבא, אבל עדיין שומרים על קשר.
למקום החדש שהגעתי לא הצלחתי להסתגל, לא הסתדרתי עם האנשים החדשים, לא הסתדרתי עם המפקד ונכנסתי לתקופה מאוד רעה בחיים שהרגשתי שאין לי אף אחד, החברים שלי מהתיכון ידעו על המצב הרע שלי ולא היה אכפת להם במיוחד. הרגשתי שהם לא שם בשבילי בדיוק ברגעים שאני הכי צריכה אותם. במשך כל התקופה הזאת כמעט ולא ראיתי אותם כי בזמן שהייתי בבית הסתגרתי מדיכאון (שהם לא ממש עזרו לי לצאת ממנו בכל מקרה). כשהם היו צריכים אותי לא הייתה להם בעיה לבוא ולדבר, אבל כשאני הייתי צריכה או רציתי לצאת אז הם אף פעם לא יכלו, או לא היה להם כוח, או הבריזו ברגע האחרון, או שינו תוכניות....
לאחר מאבקים ממושכים עברתי בסיס, כבר חודש וקצת אני בבסיס החדש, שם טוב לי הרבה יותר. יש שם אנשים טובים אבל עדיין קשה לי להיפתח. אני מאוד רוצה להכיר אנשים חדשים, לצאת, לבלות, להיות באינטרקציה כלשהי עם העולם... זה מאוד חסר לי...
אותם החברים מהתיכון שמעו שעברתי בסיס , הקשר חזר להיות קצת יותר טוב (כנראה כי כבר לא הייתי מדוכאת) אבל הם לא השתנו- עדיין מבריזים, עדיין לא רוצים לצאת, ועדיין אומרים שאני החברה הכי טובה שלהם. אני יודעת שזה נכון כי הם אנשים שאין להם הרבה קשרים ויותר טבעי להם לשבת בבית, אבל זה לא מה שאני רוצה. לי נמאס להציע ולנסות וליזום ולהתעניין בזמן שכל פעם מחדש אני מקבלת כאפה לפרצוף ולא לומדת להתרחק. אני רוצה להתנתק מאנשים כאלה אבל הם, בכל זאת, עדיין החברים היותר קרובים שלי...
והשאלה שלי היא מה עושים במצב כזה... אני לא יכולה בסופו של דבר לא לחשוב שזו לא בעיה בי- שאני מושכת אנשים כאלה, שאני לא מסוגלת ליצור חברויות נורמליות (גם לא הסתדרתי בבסיס וכו'). אני נחמדה וחמודה וקשה יל קצת להיפתח ואני מרגישה שעד שלא אצליח להשיג חברים חדשים אני עדיין אהיה תקועה עם אלו מהתיכון שכבר מעצבנים אותי ממש (הרי הם עדיפים על להיות לבד לא??...).. והרי איך מתנתקים מאנשים שאומרים לך שאת חשובה להם כל כך??(אמנם לא מראים את זה...)
ולמה אני כל כך חסרת תקווה ומרגישה כל כך לבד ושלא אצליח להכיר אנשים....
דיי, נמאס...
מה קורה כש"חברים שלך" הם לא באמת חברים? אני לא יודעת כבר מה לעשות.
כבר כמה שנים שיש לי את אותם החברים, אבל בזמן האחרון תחושת החברות הזאת הולכת ודועכת, תמיד הייתי מייעצת להם מתייעצת איתם,, נראה שכולנו עברנו משבר באותה הנקודה ולא ידוע למה. אני מצידי המשכתי לתמוך והמשכתי לעזור ללא תמורה, גם כשהרגשתי שאני מעין פסיכולוגית. ידעתי שהם צריכים אותי אז הייתי שם. אבל לאט לאט התחלתי להרגיש שאני שם רק בשביל זה, רק בשביל שהם יפרקו עליי את הבעיות שלהם, הרגשתי שלא היה להם אכפת ממני. כל פעם ההרגשה הזו התגברה עוד קצת עד שהגעתי למצב שאני לא יכולה לסבול את זה שהפכתי להיות הפח זבל שלהם- ככה הרגשתי. הייתי מאוד פגועה, הם לא רצו לצאת, רק הסתגרו בתוך עצמם, לא רצו להגיע לפתרוונות... דיברתי איתם על זה, שאלתי מה לא בסדר, ושאם המצב שלהם חמור עד כדי כך אז שילכו לטיפול. הם גם אמרו שזה לא משהו בי, תמיד אמרו שאני החברה הכי טובה שלהם (מדובר על 2-3 אנשים שהיו מאוד קרובים אליי, והיה מוזר שזה קורה במקביל.).
גם אני לאט לאט התחלתי להרגיש לבד, היה נמאס לי כבר המצב הזה- כמה אני יכולה להיות שם בשבילם ולהרגיש כמו עציץ? כל זה היה בשנה האחרונה בתיכון ואז נפרדו דרכינו לצבא, אבל עדיין שומרים על קשר.
למקום החדש שהגעתי לא הצלחתי להסתגל, לא הסתדרתי עם האנשים החדשים, לא הסתדרתי עם המפקד ונכנסתי לתקופה מאוד רעה בחיים שהרגשתי שאין לי אף אחד, החברים שלי מהתיכון ידעו על המצב הרע שלי ולא היה אכפת להם במיוחד. הרגשתי שהם לא שם בשבילי בדיוק ברגעים שאני הכי צריכה אותם. במשך כל התקופה הזאת כמעט ולא ראיתי אותם כי בזמן שהייתי בבית הסתגרתי מדיכאון (שהם לא ממש עזרו לי לצאת ממנו בכל מקרה). כשהם היו צריכים אותי לא הייתה להם בעיה לבוא ולדבר, אבל כשאני הייתי צריכה או רציתי לצאת אז הם אף פעם לא יכלו, או לא היה להם כוח, או הבריזו ברגע האחרון, או שינו תוכניות....
לאחר מאבקים ממושכים עברתי בסיס, כבר חודש וקצת אני בבסיס החדש, שם טוב לי הרבה יותר. יש שם אנשים טובים אבל עדיין קשה לי להיפתח. אני מאוד רוצה להכיר אנשים חדשים, לצאת, לבלות, להיות באינטרקציה כלשהי עם העולם... זה מאוד חסר לי...
אותם החברים מהתיכון שמעו שעברתי בסיס , הקשר חזר להיות קצת יותר טוב (כנראה כי כבר לא הייתי מדוכאת) אבל הם לא השתנו- עדיין מבריזים, עדיין לא רוצים לצאת, ועדיין אומרים שאני החברה הכי טובה שלהם. אני יודעת שזה נכון כי הם אנשים שאין להם הרבה קשרים ויותר טבעי להם לשבת בבית, אבל זה לא מה שאני רוצה. לי נמאס להציע ולנסות וליזום ולהתעניין בזמן שכל פעם מחדש אני מקבלת כאפה לפרצוף ולא לומדת להתרחק. אני רוצה להתנתק מאנשים כאלה אבל הם, בכל זאת, עדיין החברים היותר קרובים שלי...
והשאלה שלי היא מה עושים במצב כזה... אני לא יכולה בסופו של דבר לא לחשוב שזו לא בעיה בי- שאני מושכת אנשים כאלה, שאני לא מסוגלת ליצור חברויות נורמליות (גם לא הסתדרתי בבסיס וכו'). אני נחמדה וחמודה וקשה יל קצת להיפתח ואני מרגישה שעד שלא אצליח להשיג חברים חדשים אני עדיין אהיה תקועה עם אלו מהתיכון שכבר מעצבנים אותי ממש (הרי הם עדיפים על להיות לבד לא??...).. והרי איך מתנתקים מאנשים שאומרים לך שאת חשובה להם כל כך??(אמנם לא מראים את זה...)
ולמה אני כל כך חסרת תקווה ומרגישה כל כך לבד ושלא אצליח להכיר אנשים....
