מה קורה כש...

Vendetta7

New member
מה קורה כש...

דיי, נמאס...
מה קורה כש"חברים שלך" הם לא באמת חברים? אני לא יודעת כבר מה לעשות.
כבר כמה שנים שיש לי את אותם החברים, אבל בזמן האחרון תחושת החברות הזאת הולכת ודועכת, תמיד הייתי מייעצת להם מתייעצת איתם,, נראה שכולנו עברנו משבר באותה הנקודה ולא ידוע למה. אני מצידי המשכתי לתמוך והמשכתי לעזור ללא תמורה, גם כשהרגשתי שאני מעין פסיכולוגית. ידעתי שהם צריכים אותי אז הייתי שם. אבל לאט לאט התחלתי להרגיש שאני שם רק בשביל זה, רק בשביל שהם יפרקו עליי את הבעיות שלהם, הרגשתי שלא היה להם אכפת ממני. כל פעם ההרגשה הזו התגברה עוד קצת עד שהגעתי למצב שאני לא יכולה לסבול את זה שהפכתי להיות הפח זבל שלהם- ככה הרגשתי. הייתי מאוד פגועה, הם לא רצו לצאת, רק הסתגרו בתוך עצמם, לא רצו להגיע לפתרוונות... דיברתי איתם על זה, שאלתי מה לא בסדר, ושאם המצב שלהם חמור עד כדי כך אז שילכו לטיפול. הם גם אמרו שזה לא משהו בי, תמיד אמרו שאני החברה הכי טובה שלהם (מדובר על 2-3 אנשים שהיו מאוד קרובים אליי, והיה מוזר שזה קורה במקביל.).
גם אני לאט לאט התחלתי להרגיש לבד, היה נמאס לי כבר המצב הזה- כמה אני יכולה להיות שם בשבילם ולהרגיש כמו עציץ? כל זה היה בשנה האחרונה בתיכון ואז נפרדו דרכינו לצבא, אבל עדיין שומרים על קשר.
למקום החדש שהגעתי לא הצלחתי להסתגל, לא הסתדרתי עם האנשים החדשים, לא הסתדרתי עם המפקד ונכנסתי לתקופה מאוד רעה בחיים שהרגשתי שאין לי אף אחד, החברים שלי מהתיכון ידעו על המצב הרע שלי ולא היה אכפת להם במיוחד. הרגשתי שהם לא שם בשבילי בדיוק ברגעים שאני הכי צריכה אותם. במשך כל התקופה הזאת כמעט ולא ראיתי אותם כי בזמן שהייתי בבית הסתגרתי מדיכאון (שהם לא ממש עזרו לי לצאת ממנו בכל מקרה). כשהם היו צריכים אותי לא הייתה להם בעיה לבוא ולדבר, אבל כשאני הייתי צריכה או רציתי לצאת אז הם אף פעם לא יכלו, או לא היה להם כוח, או הבריזו ברגע האחרון, או שינו תוכניות....
לאחר מאבקים ממושכים עברתי בסיס, כבר חודש וקצת אני בבסיס החדש, שם טוב לי הרבה יותר. יש שם אנשים טובים אבל עדיין קשה לי להיפתח. אני מאוד רוצה להכיר אנשים חדשים, לצאת, לבלות, להיות באינטרקציה כלשהי עם העולם... זה מאוד חסר לי...
אותם החברים מהתיכון שמעו שעברתי בסיס , הקשר חזר להיות קצת יותר טוב (כנראה כי כבר לא הייתי מדוכאת) אבל הם לא השתנו- עדיין מבריזים, עדיין לא רוצים לצאת, ועדיין אומרים שאני החברה הכי טובה שלהם. אני יודעת שזה נכון כי הם אנשים שאין להם הרבה קשרים ויותר טבעי להם לשבת בבית, אבל זה לא מה שאני רוצה. לי נמאס להציע ולנסות וליזום ולהתעניין בזמן שכל פעם מחדש אני מקבלת כאפה לפרצוף ולא לומדת להתרחק. אני רוצה להתנתק מאנשים כאלה אבל הם, בכל זאת, עדיין החברים היותר קרובים שלי...
והשאלה שלי היא מה עושים במצב כזה... אני לא יכולה בסופו של דבר לא לחשוב שזו לא בעיה בי- שאני מושכת אנשים כאלה, שאני לא מסוגלת ליצור חברויות נורמליות (גם לא הסתדרתי בבסיס וכו'). אני נחמדה וחמודה וקשה יל קצת להיפתח ואני מרגישה שעד שלא אצליח להשיג חברים חדשים אני עדיין אהיה תקועה עם אלו מהתיכון שכבר מעצבנים אותי ממש (הרי הם עדיפים על להיות לבד לא??...).. והרי איך מתנתקים מאנשים שאומרים לך שאת חשובה להם כל כך??(אמנם לא מראים את זה...)
ולמה אני כל כך חסרת תקווה ומרגישה כל כך לבד ושלא אצליח להכיר אנשים....
 
היי, קראתי בעיון את הפוסט שלך...

קודם כל קבלי
.
ונראה לי שהחלק הקשה מאחוריך. כרגע מה שאת צריכה לעשות זה להתמקד במקום הנחמד שאליו הגעת להתחיל ליצור קשרים חדשים .
צבא זה מקום מצוין ליצור מעגל חברים .

לא אומרת לך בכלל להפסיק את הקשר עם החברים הוותיקים. ממש לא.
רק להפסיק לצפות מהם שיהיו כמו בימי בית ספר. זאת תקופה אחרת. תקופה קשה לכולכם. אולי חברים שלך אפילו מתקשים יותר ממך ולא מוצאים את מקומם בחיים הבוגרים. אני לא אומרת שכל השינוי ביחס הוא מוצדק, אבל יש סיבות. שחררי אותם קצת ותוסיפי חברים חדשים למעגל החברים שלך. תני לחבורה הישנה לקבוע את מקומה בחייך ומדי פעם צרי קשר, הרימי תלאפון
ותראי איך הולך.
אני חושבת שיש מקום גם לחדש ול"ישן" בחיים. זה חלק מהתבגרות, לדעת לשלב. כל החששות שלך בקשר לאנשים שאת מושכת אליך לא נראים לי מוצדקים. בנתיים אני רואה קבוצת חברים שעברו באותו הזמן את המשבר של יציאה לחיים אחרי בית הספר וכנראה מתקשים לעמוד בציפיות שלך.
אז כמו שאמרתי, להתחיל לפרוח
בבסיס ולבוא בראש פתוח.
יהיו לך קשרים חדשים ושונים מימי בית ספר עכשיו. אולי גם חבר'ה הקודמים "יתאוששו" העיקר בלי ציפיות גדולות שיהיה מה שהיה.
בהצלחה!
 

נהורית1

New member
היי


נראה לי שהציפיות שלך מהחברים הישנים היא מעבר
ליכולות שלהם, אול גם נפשית וגם כלכלית. את רוצה
לצאת איתם לבילויים, ולמפגשים חברתיים ושיהיו כל
הזמן נגישים אלייך, כאשר כפי הנראה, הם בעצמם
עמוסים בצרות ומטלות שלהם. גם להם יש צבא, גם
הם נמצאים במצב של ריחוק מהבית, אולי גם להם
יש בעיות עם המפקדים שלהם. יש לי הרושם שאת
דורשת יותר מידי מהחברים. הזמנים משתנים, ודפוסי
החיים משתנים. לא כל אדם שמתבגר יכול להתנהג כמו
שהיה בעבר, כשהיה ילד או נער. אני מקווה שעם קצת
הבנה לחברים הותיקים, תחדשי עמם את הקשר, אולי
זה יקרה אחרי הצבא. על כל פנים, במקרה ואת מתכוננת
ללמוד אחרי הצבא, בטוח שתכירי חברים חדשים שיענו
על הצרכים שלך.
תביאי בחשבון שהעולם משתנה, גם האנשים משתנים.
מה שהיה אתמול, לא בטוח שיהיה גם מחר, קחי את
החיים בקלות ותנסי להנות מהם. יש לך עוד המון מה
לעבור בחיים האלה, את עדיין צעירה מאד, תנצלי את
זה ללמוד, להבין ולהתקדם.

בהצלחה וחג שמח
 
אני מאוד מבינה אותך, האמת

ומאוד מאוד מזדהה, כי הייתי ולפעמים מרגישה שעדיין נמצאת במקום שבו את נמצאת.
אצלי זה נבע בעיקר מזה שסמכתי יותר מידי על החברים שהיו לי ושמתי את כל הקלפים שלי אצלם וציפיתי מהם עודף ציפיות ומרוב ציפיות- היו הרבה אכזבות.

תנסי אולי להכיר חברות בדרכים אחרות-דרך הפורומים, דרך הצבא והבסיס עצמו, חד"כ וכו'.
 

Vendetta7

New member
תודה על כל התגובות...

יכול להיות שאני מצפה להרבה, אבל אני מרגישה שאפילו את הרמה הבסיסית של חברות אני לא מקבלת שזה תמיכה, מרגישה שנשבר לי האמון בהם...
מצד אחד אני רוצה לעזוב, לשחרר, ומצד שני תמיד יש ךי את התקווה הזאת שאולי הפעם זה יסתדר קצת...
ואני לא רוצה להישאר לבד עוד יותר..
 
אני רוצה לחדד משהו שכבר כתבתי...

הרפי טיפה מהישנים, לא לגמרה. שימי לך למטרה להתקרב לחברה אחת חדשה החודש. לא צריך לזנוח את החברים הרגילים שלך.
 
למעלה