כן, גם אני אורחת ../images/Emo13.gif הי עדי. anyw
אלמלא זה היה קורה. היית חושבת עכשיו להכנס להריון ולעשות ילד לבד? לי אין שום מושג איך זה לגדל ילד לבד. אני מגדלת ילדים עם בן זוג, מבוססות כלכלית, משפחה תומכת. וזה עדיין קשה. וזה נכון לרוב ההורים. אז השאלה למה עכשיו. כי עכשיו יש פוטנציאל? היה פוטנציאל תמיד. כי עכשיו צריך לעשות משהו אקטיבי כדי שזה לא יהיה? גם קודם היה צריך (לקחת גלולות, קנדום, וכיוב'). אז השאלה היא למה עכשיו. לי היה ברור, שאם לא אמצא בנזוג עד גיל, נניח, 34, אעשה ילד בעצמי. נו, טוב, עם קצת עזרה מהבנק
אבל היה לי גם ברור שאני מעדיפה לעשות ילד עם בנזוג, אבא, שיתחלק איתי באחריות, ובקושי, ובנטל הכלכלי, שנקים ביחד משפחה. ואני נפרדתי מחבר בגיל 29. ולא, עוד לא נראה לי מתאים לעשות ילד לבד. נראה היה לי שיש עוד הרבה אפשרויות לפני למצוא בנזוג שיהיה לי טוב איתו. מה אני אגיד לך, זה מה שקרה. האם לך היתה מחשבה על לעשות ילד לבד? או שרק עם בנזוג? אבל נשאלת כמובן השאלה, איך זה בדיוק התפנצ'ר. את לא בת 15. את יודעת איך באים ילדים לעולם. אז איך? האם הייתה לך משאלה לזה? אגב, גם אם הייתה, זה לא אומר שאת צריכה לעמוד מאחוריה כרגע. אולי היתה משאלה שתשארו ביחד עם הילד. לאו דווקא לגדל אותו לבד. בכל אופן, ילד זה דבר גדול. לא הייתי יולדת אותו רק כי במקרה התפנצ'ר. ולא הייתי מביאה אותו לעולם בתנאים לא מתאימים, אם הייתי חושבת שבהמשך יגיעו התנאים המתאימים. אני גם חושבת, שאמנם גם כחד הורית ניתן למצוא בנזוג, אבל תכופות אז יותר מתאים עם גרושים וכיוב'. ובכלזאת, החיים הרבה הרבה יותר קלים כאשר הדברים מסתדרים במשפחה 'פשוטה' : אבא, אמא, וילדים ביולוגים של שניהם. היום, דווקא כאשר יש לי ילדים, ברור לי כמה זו דרישה לא פשוטה, למצוא בנזוג שיהיה מוכן לקחת על עצמו את העול. ולהשאר מחוייב. אז אני יודעת, שבחיים שלי, אם זה היה קורה בגיל 28, הייתי אומרת 'לא תודה'. ומאידך, אם זה היה בגיל 34, הייתי אומרת תודה
. ואני מכירה בחורות שגם בגיל 38 אומרות את ה'לא תודה', כי מרגישות שזה גדול עליהן לגדל ילד לבד.