מה לעשות?!

noambl1

New member
מה לעשות?!

זה הולך להיות קצת ארוך, אבל אני באמת זקוקה לעצה.. עצה אובייקטיבית...

שמי נעם, אני בת 27 ואני נמצאת בקשר 6 וחצי שנה עם חבר שלי.
אני אוהבת אותו כמו שלא אהבתי מישהו בחיים שלי.
בתקופה האחרונה אנחנו נמצאים במצב קשה, הכל התחיל לפני בערך שנתיים. אחרי שפשטנו את הרגל והיינו צריכים לחזור לגור ביחידת דיור בבית של ההורים שלו כי הוא לא עבד 4 חודשים.
הצלחתי לסדר לו עבודה במקום העבודה הקודם שלי, והוא לא החזיק שם 3 חודשים אפילו. הוא היה חודש ברמן קפה בבית קפה באיזור. ועשה כמה אירועים בקייטרינג, אבל שום דבר רציני. הוא למד, ולא מוצא עבודה במה שהוא רוצה. ולא מוכן התפשר.
נכון להיום הוא לא עובד כבר 8 חודשים.
לציין שאני גם סטודנטית ואני מממנת אותנו ממשכורת לא גבוה במיוחד.
הקשר התחיל להתפורר לי מול העיינים, לא רציתי לזרוק 6 שנים לפח אז התחלנו ללכת לטיפול זוגי. היינו כמה פגישות ואז הוחלט שהוא יעשה טיפול לבד.
בהתחלה זה היה נראה כאילו משהו מתחיל לזוז, אפילו האינטימיות חזרה לקשר.
אם הוא היה יושב ולומד כל היום בבית אז בסדר, אבל הוא מבזבז את הזמן שלו על שינה, אכילה, מחשב וטלוויזיה.
כל דבר שצריך לעשות בבית אני צריכה לבקש ממנו לעשות, הוא לא לוקח יוזמה ולא עושה שום דבר בעצמו.

אני כבר לא מסוגלת לחיות ככה. שלא לדבר שהמצב הכלכלי עוד יותר מעכיר את הקשר. אני מתלבטת מה לעשות, להישאר עוד? ללכת?


תודה לכל מי שקרא את ההודעה הזאת עד הסוף, אני אשמח לעזרה.
 
חמודה את בת 27 לא 47+משכנתא ושלושה ילדים

אין שום סיבה שתצטרכי להתפשר על חיים עם אדם שלא יודע להיסתגל למציאות ולשמוח ממה שהיא כן נותנת לו (בת זוג תומכת, בריאות טובה, שכל, כישורים ויכולות), וזה בדיוק מה שקרה לו - המציאות לא התאימה לו לפנטזיה שלו אז הוא שבר את הכלים ולא משחקים. שכח מה סדרי העדיפויות בחיים ושקע במירמור של עצמו.
אולי, אולי אם הוא יראה שהוא מאבד אותך הוא יזיז משהו בחיים שלו וינסה לשנות את צורת החשיבה וההתנהלות שלו, ואם לא, אז עם כל הצער שבדבר ושש שנות הוותק, באמת שההפסד שלך לא כזה גדול.

נ.ב. בזוגיות יש לוותק יתרונות אבל גם חסרונות...
 

מריוס זכריה

Member
מנהל
דעתי

(אני מעריך שהיא [שוב... מה חדש...] לא תהיה פופולרית)

זה שחברך במשבר עקב מה שקראת לו בשפה מכובסת "פשיטת רגל". אני לא יודע מה היה שם, אבל זה בטח שבר גדול. מחקרים נוטים לשים פיטורים של אדם מעבודה בין 3 גורמי הסטרס הגדולים ביותר. ועל אחת כמה וכמה כישלון בעסק עצמאי שהוא הרבה יותר מפיטורים כשכיר.

אני גם מאמין שיש לאדם זכות להיות במשבר, ואין לעולם זכות לבוא ולהגיד לו כמה זמן "מותר לו" להיות במשבר. גם לא לאשתו, חברתו, או ילדיו. משבר אישי הוא נקודת צומת מרכזית בחייו של אדם, ובין שהוא יוצא ממנה כלפי מעלה, ובין שהוא מתרסק כלפי מטה - זוהי הווייתו הקיומית וככזו הייתי אפילו אומר שהיא "מקודשת".

ברור שבמצב כזה העומדים ליד האדם אינם מרוצים, לא טוב להם, והם נקראים לשלם מחיר. אני לא טוען שמישהו חייב לשלם את המחיר הזה. מי שלא מתאים לו לשלם את המחיר, יכול במקרים רבים לקום וללכת. חברה יכולה להיפרד, אישה יכולה להתגרש. ילדים תקועים עם ההורה - זה נכון וזו בעיה. אבל זה מה יש.

לכן אני אומר: זכותו להיות במשבר כמה שהוא צריך, וזכותך להישאר ולתמוך או לקום וללכת. שניהם בסדר גמור.

משבר מחדד דברים על ידי הבאתם אל הקצה, גם עבור ה"נשבר" וגם עבור מקורביו. במקומך הייתי שואל עכשיו את השאלות הבאות:

- כמה אני באמת אוהבת אותו?
- כמה אני מאמינה ביכולות שלו, לא בטווח הקצר (שם אני חווה אכזבה) אלא בטווח הארוך?
- כמה אני באמת מכירה אותו, או שמא אני מגלה בו צדדים שלא הכרתי ואני לא אוהבת או לא מעריכה.

אחרי שתשקללי את כל אלו, תגיעי למסקנה מה נכון לך לעשות. לי בטח אין עצה בשבילך, ואני חושב שכל החלטה שלך, במידה ונלקחה אחרי חשיבה ועם הרבה אחריותך, היא נכונה.
 

V i n a

New member
אם כי..

לדעתי זה לא מדויק שזו זכותו להיות במשבר כמה זמן שהוא רוצה..
כלומר - ברור שמבחינה טכנית הוא יכול להיות במשבר גם עשור שלם אם מתחשק לו,
אבל כשמדובר בגבר צעיר ומעט מפונק (לדעתי) - ניתן לצפות שיתבגר ויבין שבשלב כלשהו עליו
להתעורר ולהפסיק להתעקש לעבוד במקצוע שלמד, ושיסתפק בכל עבודה שמכבדת את בעליה,
בעיקר כשהסטודנטית מפרנסת אותו ממשכורת לא גדולה, להגדרתה.
אז יש את יחידת הדיור של ההורים להתרסק בה כשהדברים לא מסתדרים, ויש חברה שמצליחה
לשמור את הראש מעל המים, אבל אילה לא סיבות להמשיך להתפנק ולהתעקש לעבוד במקצוע מסוים.
הוא לא ילד, הוא יכול לקחת אחריות, למצוא עבודה, להתמיד בה, (גם כשסידרה לו עבודה בעצמה הוא
לא הצליח להחזיק מעמד) ולהמשיך במקביל לחפש עבודה במקצוע שבחר.
המון אנשים במדינה הזו עובדים בשביל לשרוד ולא בשביל הכיף, שיצטרף למועדון.

ולפונה, זכריוס (המנהל החביב שלנו שמרגיש רדוף לאחרונה) צודק כשאומר שיש לך את יכולת הבחירה
ואת צריכה לשאול את עצמך מספר שאלות קשות..
אם ניסית לנער אותו והוא מבין שאת מתקרבת לקצה גבול היכולת שלך ובכל זאת ממשיך להתעקש-
תעשי את השיקולים שלך ותפעלי בהתאם, רק תוודאי שאת עומדת מאחורי כל החלטה שתעשי,
ושאת אכן מתכוונת לבצע החלטה כלשהי ולא להמשיך לתפקד כצופה מהצד.

בהצלחה

נ.ב - מריוס אוהבים אותך כפרע..
 

מריוס זכריה

Member
מנהל
למרות ה-
אנחנו חלוקים (במקרה זה) כמעט בכל

כשדיברתי על זכותו להיות במשבר, שהיא בעיניי הדבר המרכזי, דיברתי בדיוק על כך שלא נכון בעיניי שכל אדם במדינת ישראל יכול לדרוש ממנו לנהל את חייו כמו שהדורש היה רוצה.

למשל את, וינה, חושבת שהוא צריך לותר על המקצוע שלמד ולעבוד בעבודה אחרת. ואני שואל: האם גם לי מותר לקחת החלטות בקשר לחייך המקצועיים? אולי נעשה הצבעה בפורום איך את אמורה לנהל את חייך?

וודאי תאמרי שהכוונה לא אליך, אלא לבת זוגו, שלה כן יש זכות לומר לו. אז פה אני עומד על דעתי, שהיא אמורה כן לכבד את התהליך שהוא נמצא בו.

אני רוצה טיפה לפרט על מה זה משבר אישי?

בעיני הרבה אנשים משבר אישי זה מצב שבו האדם "יצא מהמשחק", לא מתפקד במידה זו או אחרת, נכשל, נשבר וכולי. זה כמו זמן פציעות בכדורגל. צריכים כמה שיותר מהר להטיס את החובש מהמגרש והשחקן צריך מהר לקום כדי שהמשחק ימשיך, כי בינתיים הקהל משתעמם.

ואילו בעיני משבר הוא תהליך שכן קורים בו דברים, ואף דברים חשובים מאוד. האדם מתמודד עם שבירה של חלום, עם חוסר כוחות, והוא מחפש בתוכו דרך חדשה ושונה, הוא מחפש כוחות, ובעיקר הוא בוחר בחירות לגבי המשך חייו. נכון שזה נעשה בסלואו מושיון מרגיז ביותר (עבור הצופה מהצד) - אבל זהו התהליך.

והעובדה שלפעמים לא יוצא מהמשבר שום דבר טוב (לכאורה), לא סותרת את דברי, בדיור כמו שהעובדה שלא כל ספורטאי מנצח לא אומרת שלא נכון להתאמן ולעסוק בספורט. אדרבא, דווקא בגל שבמשבר דברים יכולים להיגמר לא טוב, היא הנותנת שעל מי שאוהב את האדם שבמשבר דווקא לאפשר לו את התהליך בלי להקשות עליו בכך שיפיל עליו את החרדות שלו (של האדם השני, זה שלא במשבר).

אני יודע שזו צטורת התסכלות קשה מאוד, כי מה שחווה האדם שבן זוגו במשבר הוא לא פחות קשה. המשבר של בן הזוג מפחיד, מלחיץ, ויוצר משבר גם אצל בן הזוג השני. הכל נכון. מה עלשות, לא פשוט.

לגבי המנהל החביב שלנו שמרגיש רדוף לאחורנה, אני שוב נאלץ לא להסכים:
א. אני לא מנהל כלום. כל מה שאני עושה זה למחוק מדי פעם פרסומת
ב. אני לא חביב (טוב, גם זה קורה לפעמים)
ג. אני לא "מרגיש" רדוף, אלא באמת היה פה גל אובייקטיבי של "צדקנות נאורה" שגרם למנהל החביב בחילה קלה.

אבל לגבי ה-
אני דווקא מסכים, ואף מחזיר
 

V i n a

New member
אתה לגמרי חלוק.

באמת החלקת קצת כי אין לי מושג מה הקשר בין החיים המקצועיים שלי ובין הפוסט שאנחנו דנים בו.

".. למשל את, וינה, חושבת שהוא צריך לותר על המקצוע שלמד ולעבוד בעבודה אחרת. ואני שואל: האם גם לי מותר לקחת החלטות בקשר לחייך המקצועיים? אולי נעשה הצבעה בפורום איך את אמורה לנהל את חייך?.."

רגע.. מה?

קודם כל - לא אמרתי שהוא צריך לוותר על המקצוע שלו.
אמרתי שהוא צריך למצוא עבודה על מנת לעזור בכלכלת הבית - ובמקביל הוא יכול להמשיך לחפש עבודה במקצוע שלו.
אולי יקח לו עוד המון זמן עד שימצא עבודה שמתאימה לו, אז לפחות בינתיים שתהיה לו הכנסה - לא יזיק.

דבר שני - איפה ראית שאני "לוקחת החלטות בקשר לחייו המקצועיים"? על מה אתה מדבר?
ומה קשור הצבעה בפורום על ניהול החיים שלי? ממתי עורכים כאן הצבעות?

התחלת להסביר את ההיגיון שבשיגעון ("וודאי תאמרי שהכוונה לא אליך, אלא לבת זוגו")
אבל אז ההסבר נגמר. ("אז פה אני עומד על דעתי, שהיא אמורה כן לכבד את התהליך שהוא נמצא בו..)
הא?


אז אתה בעצם אומר שהיא צריכה לכבד את ה"תהליך" שהוא עובר.
במילים אחרות - היא צריכה לכבד את העובדה שהבחור יושב בבית 8 חודשים ומעביר את הזמן בשינה ומשחקי מחשב..
ברור שמשבר הוא משבר הוא משבר, ושאדם במשבר מחפש כוחות ו"דרך חדשה ושונה" וכאלה וזה.
אבל לומר שהיא אמורה "לאפשר לו את התהליך בלי להקשות עליו" נראה לי קצת מנותק מהמציאות - כמה זמן היא אמורה "לאפשר ולכבד"
את המשבר הקשה שלו ולצפות בו ישן ומשחק משחקי מחשב בזמן שהיא לומדת ועובדת ומפרנסת את שניהם ממשכורת סטודנטית?
אשמח לקבל הסבר אם כי אני נאלצת לבקש שתחזור לדימויים על ארבע גלגלים כי דימויים מעולם הספורט עושים לי כאב ראש..
באותה מידה אתה יכול להכות אותי על הראש עם ספר אלגברה לינארית ולצפות שזה יעזור לי לפתור את המשוואה.


ולגבי המנהל הרדוף והחביב..
(איך אפשר שלא?)

אתה אכן מנהל, זה כתוב אפור על גבי לבן בראש הדף.
ואתה אכן חביב, אתה בסך הכל נמצא במשבר עקב חבורת צדקנים נאורים שהעזו לקרוא תיגר על דעותיך פעמים רבות לאחרונה.
אני מכבדת את העובדה שאתה במשבר ומאפשרת לך לעבור את התהליך (
) אבל רק מזכירה לך שאם כל צדקן נאור יצליח
להוציא אותך משיווי משקל ולגרום לך לפתוח כמעט כל הודעה שנייה במשפט נוסח "אני בטוח שתיכף יתנפלו עליי" או "אני יודע שלא יסכימו איתי" -
ה"בחילות הקלות" יהפכו לקשות ולפני שתבין מה קורה - תמצא את עצמך בזמן פציעות.. (
)
 

I C E M A N 7

New member
חילוף, לא ביטול חוזה

יש משחק צמרת בשבת הבאה.
גול אחד שם והכול נשכח.
בינתיים שב על הספסל ותהרהר על מה שקרה כאן

(רמז מסחבק: לעולם אל תדמם בסביבת כרישים)
 
חבר'ה יקרים, איבדתם פרופורציות הרשו לי לגשר ביניכם, "וינה" ו"מנהל חביב ורדוף"
ותקנו אותי אם אני טועה. מקריאת דבריכם אני מנתחת ומבינה:
מריוס טוען (ומבלי לחלק ציון, אני חושבת שיש המון הגיון בדבריו) כי כל אדם עובר משברים בחיים ואחרים שמסתכלים על ה"נשבר" מתקשים להבין את התנהגותו
ובצדק, הרי הם לא עוברים את המשבר בעצמם. ומי אמר שמשבר עובר תוך יומיים או שנתיים? אנו אנשים שונים ועוברים דברים אחרת. האחד יתרומם על רגליו אחרי שבוע והשני אחרי שנה.
וזהו בהחלט תהליך!!
וינה טוענת כי, וואלה, הבן עובר משבר אבל במהלך המשבר אל לו להיות פרזיט להוריו ולחברתו. לפחות שיעשה משהו עם עצמו ויעבוד בעבודה זמנית עד שיקבל החלטה מה לעשות הלאה.
וינה, באמת החלטת שעכשו הוא ישנה את דברים בחיים, נכון. ומריוס לא טען שאת לוקחת החלטות בקשר לחייו של השואל. הוא נתן דוגמא שאת רואה את הדברים באופן שונה ולכן העצה שלך
שיקום ויעשה משהו בינתיים היא בעיתית כי האדם נמצא במשבר ועוד לא הגיע להחלטה של "טוב הגיע הזמן לעשות משהו בינתיים עד שאחליט". הוא נמצא בדיכאון.
ולדעתי צריך להתייעץ גם עם רופא לקבלת טיפול רפואי שיעזור לו לצאת מהמשבר כי כנראה, בכוחות עצמו, מאד קשה לו, הוא מיואש ולכן רובץ בבית ומגרבץ.
הוא מתנהג באופן מוזר, בעינינו, אבל הוא אמור לקבל תמיכה. הוא נמצא בבית הוריו, היכן הם בתמונה? גם הם יכולים לעודד אותו.

לגבי הנושא האם השואלת צריכה לקחת על עצמה את ה"טיפול" בו?
החלטה שלה!
היא יכולה להבין שהוא נמצא במשבר ובמקום לשפוט אותו, לתת לו תמיכה: להבין אותו, לעודד אותו, לתת לו משימות (אפילו אם זה דורש ממנה לבקש במפורש, אז מה?).
להמריץ אותו לעשייה אך לעודד אותו נפשית. אם לא יהיה תמריץ, יהיה קשה לשכנע אותו לקום ולעשות מעשה: אין לו בית, לא משכנתא, לא ילדים, או אחריות אחרת בחייו..
בקיצור, היא יכולה לסייע לו בתהליך וביציאה מהמשבר.
אבל...... היא לא חייבת! היא לא חייבת לפרנס אותו, לא חייבת לעודד אותו ולא חייבת להיות סבלנית לתהליך שהוא עובר. היא לא אשתו, היא יכולה גם לקום ללכת.

לכן, שורה תחתונה, זו החלטה שלה. וכל החלטה שהיא תקבל היא צריכה להיות שלמה עמה.


ולגבי המנהל הרדוף והחביב.. (באמת, אי אפשר שלא):

אני לא יודעת האם אתה חביב או לא (לא מכירה אותך אישית) אך מאמינה לאלו שכותבים כך.
לדעתי אינך במשבר, ואין פה שום "חבורת צדקנים נאורים" ואף אחד לא מנסה לקרוא תיגר על דעותיך, לאחרונה. ואתה לא צריך להרגיש כך ולא לפתוח כל הודעה ב"אני פתוח שיתנפלו עלי" וכדומה.
אני נמצאת כאן "לאחרונה" ולגבי העבר הרחוק יותר, איני יודעת.
ומה שאני רואה כאן זה הבעות דעות. ומה לעשות, לפעמים לא מסכימים על דעות. לגיטימי.

יש תגובות שנאמרות מתוך רגש: כעס, כאב וכדומה. ויש כאלו שנאמרות מתוך הרציונל וההיגיון. אף אחד לא טוען שאלו טובות יותר מאחרות.
בדרך כלל אנשים, בכלל ולא רק מהפורום, מביעים דעה על סמך ניסיונם האישי, ללא כל כוונה רעה.
ולפעמים הבעת דעה של האחד, שנשמעת "הגיונית" יכולה לעורר תחושות כגון כעס, כאב וכדומה אצל האחר והוא יגיב בדרך תוקפנית ופוגענית. וכולנו עושים את זה לפעמים וזה בסדר.
אנחנו לא רובוטים, אנו בני אדם. ואנו יכולים להבין מאיפה מגיעה התוקפנות הזו ולא להתקיף חזרה.

רק שלא נשכח שאין תשובה נכונה לכל שאלה. לפעמים "עצה" שטובה לאחד, יכולה להיות הרת אסון לשני.

באמת בהצלחה לכולם יחד עם חיבוק.
 
אופס סליחה, טעות בהקלדה התכוונתי "וינה, באמת לא החלטת שעכשו הוא ישנה את דברים בחיים"!
סליחה על הטעות. איזו מגשרת עילגת....
 

V i n a

New member
תודה לך על שעשית סדר בדברים, גברת.

באמת, לפתע הסדר שב על כנו והעולם נראה הגיוני יותר, ובכל זאת הייתי מעדיפה לשמוע מפי המנהל החביב עצמו..
ובתור מישהי שנמצאת כאן קצת הרבה יותר מ-"לאחרונה", אשמח להעיד שהוא בהחלט מסוגל להתבטא ולהסביר את עצמו,
גם ללא עזרתן של גברות מנוסות..

עם כל הכבוד (ויש כבוד) לכוונות הטובות שלך ולחיבוקים החמים - אני לא מסכימה איתך.
כן, הוא בדיכאון וכן, היא צריכה לעודד אותו, לתמוך בו, לתת לו משימות ולחלק לו מדבקות של כוכב זהב כשהוא מצליח לבצע אותן.
אבל יש אנשים שאם תלטף אותם ותאמר להם שהכל יהיה בסדר, ותניח להם לשקוע בחוסר-תפקוד בזמן שאתה מתנהל מולם כהורה מודאג -
לא יצליחו למצוא את המוטיבציה לקום מהכסא ולהפסיק לגרבץ - אלא יקחו את זה כאישור שבשתיקה להמשיך להתחפר בתוך הבעיות שלהם.
יש אנשים שצריכים שינערו אותם (בעדינות או בתקיפות) ולמרות הקונוטציה השלילית שבמילה "ניעור" - זה יכול להיות ה-wake up call שלהם.
אם לא הייתה לו יחידת דיור אצל ההורים, ולחברה שלו לא הייתה משכורת גדולה מספיק בכדי למלא את המקרר באוכל- הוא לא היה מרשה לעצמו
להישאר בדיכאון ולקבל צורה של פלייסטיישן, הוא היה נאלץ לקחת אחריות ולהתמודד עם הקשיים בכדי לא להישאר ברחוב.

נכון, לא אצל כולם זה עובד באותה הצורה, ואכן קיימים אנשים שתמיכה ועידוד אין סופי מספיקים עבורם בשביל להתרומם.
אבל יכול להיות שבמקרה הנ"ל - לא מדובר בתמיכה כי אם ב- enabeling.

ובכל מקרה - אין צורך לרוץ ו"להפריד"..
לא מדובר במכות בין ילדים בחצר בית הספר.
(בחזרה).
 
למעשה כתבנו את אותם הדברים האמת, אני לא מבינה על מה את לא מסכימה איתי כי מקריאת דברייך, רשמת את אותם את הדברים שרשמתי רק במילים אחרות.
אני חושבת שהתגובה הקודמת שכתבתי ארוכה יותר מדי בכדי להסביר עוד יותר.
רשמתי באופן כללי מה אני חושבת, הצגתי אותם איך שאני רואה את הדברים מהאינפורמציה המעטה שהשואלת כתבה.

כתבתי שאני חושבת שיש לה שתי אופציות: לוותר עליו כי באמת היא לא חייבת לסבול את המצב או להחליט שהיא איתו.
וכדי לעזור לו, לדעתי יש צורך ב"לתקוף" את הבעיה מכמה חזיתות: גם ההורים צריכים להיכנס לתמונה (ואם יחליטו לתת לו בעיטה בישבן, גם טוב),
הוא חייב לקבל עזרה רפואית כי לבדו הוא כנראה לא מסוגל, וחברתו צריכה "לנער" אותו בשפה שלך או "להמריץ" אותו בשפה שלי, כמו שכתבתי בהודעה הקודמת:
"להמריץ אותו לעשייה אך לעודד אותו נפשית. אם לא יהיה תמריץ, יהיה קשה לשכנע אותו לקום ולעשות מעשה: אין לו בית, לא משכנתא, לא ילדים, או אחריות אחרת בחייו.. "
ברור שבמצב שבו יש לו היכן לחיות ויש מי שמפרנס אותו ואין לו תמריץ, יהיה יותר קל לו להישאר במצב הנוכחי.
אכן, מסכימה איתך שיש לעורר אותו אבל גם להבין שהוא לא עושה את מה שהוא עושה ממקום של עצלנות וניצול אלא ממקום של ייאוש. בכל זאת הוא במשבר.

אם תשימי לב, חלקנו משתמשים בתגובות במילים "יכול להיות" לא מעט פעמים. הכל יכול להיות כי באמת קשה לפענח מה קורה שם מכמה שורות שנכתבות כאן. אבל זה מה שנראה לי.

ולסיום, בחייאת, עזבו אותי מהשם שהדבקתי לעצמי. "גברת מנוסה" אינו אומר שאני מומחית. איני מומחית בכלום. עברתי פה ושם בחיים, כמו כל אחד.
החלטתי לקרוא לעצמי בשם זה לא בגלל שאני חושבת מעצמי, להיפך. ואם אני משדרת "מנוסה מדי", אז אני לא מרגישה כך. יש לי עוד מה לראות בחיים.
הסיבה היא, שכשנכנסתי לכאן פעם ראשונה היתה לפורום "חמותי ואני" כשחשבתי שעברתי גיהינום בתחום.

בהצלחה לכוווולם ועדיין עם חיבוק.
 
למה נפלו פנייך? לא הבנתי מה "כרגיל" . (סליחה על הבורות)
ואין לי מושג למה הוספת פרצופים
ו-
אחרי ה-
בתגובה הקודמת.
אם את לא מסכימה עימי, מותר לך יקירה.

אני עדיין עם ה-
 
כי זה מבאס

זה למה


את יודעת כמה גברות ואדונים מנוסים שהרגע סיימו איזה קורס הסתערו לפניך כג'ינגיס חאנים נועזים על הפורום, דוברי דברי אלוהים חיים / אני אנווט / I'll show you the light
וגמרו כמו שריקה של בלון מפונצ'ר? מלנתאלפים.

ולמה מבאס? כי יש בי כיסופים עמוקים לאיזה ג'ינגיס חאן אורגינל, יענו בלאדי. ובכל פעם הפנטזיה נותרת נכזבת
.
 
צר לי לאכזב אותך יקירתי
ראשית, למה את מתכוונת ב"אדונים וגברות מנוסים" אחרי שסיפרתי מה הסיבה לשם שלי?

שנית, לא סיימתי עכשו איזה קורס ואני מגיעה עם חזה נפוח כדי לעשות רושם. כן, למדתי ייעוץ וגישור (ולא "הרגע") מסיבות השמורות עימי.

אני לא חושבת שאני כאן כדי "לעבוד" ואני צריכה להסתער או לכבוש או להשליט סדר. אני לא ג'ינגיס חאן ואני לא נועזת (למרות שמדי פעם בא להיות כזו.....)
אני כאן כי זה מעניין אותי, זה הכל. אם מישהו מרגיש שהעלבתי או התקפתי אותו, אז סליחה. לא התכוונתי.

ומה לעשות, יקירתי, יש אכזבות בחיים. (היה צליל של אכזבה בדברייך..)

ואם לא מצאתי חן בעינייך,
חבל. אולי תחכי לג'ינגיס חאן הבא. אחזיק לך אצבעות.

עדיין מחבקת
 

V i n a

New member
היא לא אהוד בנאי


היא לא גידי גוב..
והיא לא ג'ינגס חאן, אפילו לא קרוב..

אבל בחייאת פלצת, תני לה צ'אנס..
היא שרה מהלב.
 
למעלה