מה לעשות?!

מריוס זכריה

Member
מנהל
דבר דבור על אופניו
(מה זה, בעצם?
)

קודם כל ראי את תשובתי לאייבורי על לחץ הנובע מחוסר יכולת להכיל לעומת עידוד של בת זוג מכילה.

שנית, וזו הפואנטה של כל הדיון, השורה התחתונה היא (כרגיל) בהנחות המוצא:

המשבר הרי מוציא את השדים החוצה.
אם היא חושבת עכשיו שהוא יושב בחדר עם אצבע בתחת ומשחק משחקי מחשב - הרי מתברר שזו דעתה העמוקה עליו, זו האמת שלה, ומכאן המסקנה מתבקשת: ברחי ממנו! (שהרי אחד אפס שכזה לא יהפוך לגיבור בגלל שבת זוגו צעקה עליו -אפס נשאר אפס)

אם לעומת זאת היא חושבת במעמקי ליבה שהוא בן אדם חזק, עם יכולות, שרק חטף זפטה מהחיים - הרי שכל ההתנהגות הנובעת מזה היא אחרת. אדם חזק בבסיסו שנמצא במשבר ימנף אותו לגדילה והתחזקות, בסופו של תהליך, ושווה לחכות לו.

בהנחת המוצא שלך, יש לו אצבע בטוסיק, ואילו אני מציע את האפשרות שאולי זה לא כך. זו מהות הדיון בינינו.

ולגבי המנהל החביב, קילבתי את הנזיפה באהבה ויצאתי מהמשבר מחודש ומחוזק!


 

V i n a

New member
נכון.

אנחנו חלוקים לגבי הדרך הנכונה לעזור לו להפוך את המשבר למשהו ממנף במקום למפולת שלגים.
אני חושבת שהיא כיבדה ותמכה מספיק זמן. לא רק שהיא מפרנסת את שניהם, היא גם טרחה לחפש עבורו עבודה (וזו טעות בעיניי) ולמצוא אחת כזו.
אם לאחר 8 חודשים הדברים לא מתרוממים, והבחור שוקע אל שגרה של שינה ומשחקים - אני חושבת שהגיע הזמן לתמוך בצורה אחרת.
לא הייתי ממהרת לשלול ניעור רציני כדרך לתמוך בו ולעודד אותו לכיוון היציאה מהמשבר.

אבל הכל היה שווה בשביל לקבל חיבוק.
 

A לוןA

New member
משלי כה 11

"תַּפּוּחֵי זָהָב בְּמַשְׂכִּיּוֹת כָּסֶף, דָּבָר דָּבֻר עַל אָפְנָיו."
ז"א- תפוחים העשויים מזהב ראוי להם שיאוחסנו בכלים העשויים כסף (ובהשאלה- דברים חכמים צריכים להיות מוגשים בצורה ראויה)- דבר דבֻר על אופניו- דברים חכמים צ"ל מנוסחים ומובהרים באופן מסודר
 

אייבורי

New member
שאלה

אני מבין את הזכות להיות במשבר
אבל אנשים במשבר נותנים להיות עול על מישהו אחר.
האם אין זכות לסוחב בעול לשים גבולות ?
[להלן הציבור החילוני הסוחב את הציבור במשבר העבודה הדתי]
האם דווקא הדרישות הללו, הלחץ החיצוני
לא מקדם את קיצור המשבר ?

כי נראה לי שהכותבת על קצה היכולת, היא עוד מעט תוותר על השש שנות קשר, הוא ישאר ללא עבודה ללא דירה ובמשבר הרבה יותר גדול
[מה שלדעתי יקדם את הפתרון]
 

מריוס זכריה

Member
מנהל
תלוי בדיוק בסוג הלחץ

אם הלחץ בא כתוצאה מזה שהשואלת מתקשה להכיל את המשבר, אז היא אמנם במצב לגיטימי, וזו זכותה, אבל היא צריכה להבין שהיא רק מסבכת את המשבר.

לעומת זאת אם היא יכולה להכיל את המשבר (נניח: יש לנו מקום לגור, יש אוכל לאכול, קח את הזמן שלך ואני איתך), אז היא אכן תקצר את המשבר.

וכמו שכתבתי בהודעה המקורית, זו זכותה המלאה להחליט אם היא יכולה וורצה להכיל את המשבר, אן שלא, ואם לא,היא בהחלט זכאית ללכת.

אבל אם היא רוצה לשמר את הקשר, להיות בת זוג תומכת - וזה הרי המבחן האמיתי של כל קשר - המשבר! - אז עליה להכיל, וכך יגיעו דברים לידי מיצוי נכון ואופטימלי.
 

shirael

New member
יש פה עוד גורם שלא מדברים עליו,

כולם מתייחסים לוויתור על 6 שנות קשר, אבל מדובר פה על ילדים שנמצאים ביחד מאז גיל 20... בגיל כזה, הסיכוי ש"היא לא אהבה אף פעם בחיים שלה מישהו ככה" בגלל שהיא פשוט לא יודעת יותר טוב, הוא משמעותי ביותר. כמה שנים היו לה להתנסות לפניו, 5 בלחץ? כתיכוניסטית?

ועכשיו מדברים קטנים שהיא רומזת גם אין "אינטימיות", מנסים טיפול זוגי... כמו שכתבה המגיבה הראשונה, היא מתנהגת כמו מישהי שכל חייה כרוכים בקשר הזה - ושוב, אני לא אומרת שזה לא ייתכן, אבל זה הרבה יותר מתאים לאישה עשור או שניים הלאה בחייה, והעובדה שזה קורה כך כל כך מוקדם רומזת לי שמעורב פה המון פחד שמטה את המאזניים.

אם היה עלי לנחש, וזה לגמרי מהעיניים שלי בלי להכיר את המצב ומתוך הודאה שיכול להיות שאני לא מפרשת את העניינים נכון - המשבר הזה הוא הווייק אפ קול *בשבילה*, שידחוף אותה כבר החוצה להתחיל לחיות את חייה ולגלות מי היא כאדם עצמאי.
 

מריוס זכריה

Member
מנהל
שיקול נכון מאוד, אבל...

אין ויכוח שקשר מגיל 20 יש לו יתרונות כמו שגם יש לו חסרונות, וחסרון חוסר ההתנסות בדברים אחרים הוא גדול וכבד.

עם זאת נשאלת השאלה האם רגע הפרישה הנכון הוא דווקא כשהוא במשבר?

יכול להיות, אגב, שכן. אולם יש פה חשש גם לדפוס שונה, של נטישת ספינה טובעת, שעלול לחזור לא לטובה.

אין לי תשובה מה נכון. רק מראה עוד אספקט.
 

אייבורי

New member
מצד שני

אם נלך אל המקורות הרי גם אבל על מות אדם, נהוג לשבת שבעה.
כלומר אומרים לך, קח זמן קצוב לאבל אבל אחכ החיים חוזרים למסלולם.
(בערך)
נותנים לך עוד חודש חצי תפקוד
אחרי שנה תזכורת.

האם שמונה חודשי בטלה הם לא זמן סביר
האם לא צריך לומר, יש משבר, קח זמן קצוב ואחכ צא מזה.

אני חולק על דעתך שצריך לתת למשבר לעבור בצורה טבעית.
צורה טבעית כוללת גם לחץ סביבתי לצאת מהמשבר.
או לפחות לתפקד גם בזמן משבר.
 
אני דווקא לגמרי

מסכימה עם המשפט "זכותו להיות במשבר כמה שהוא צריך, וזכותך להישאר ולתמוך או לקום וללכת. שניהם בסדר גמור."
לפעמים הרצון שלנו לסלק מהמציאות את 'המכשולים' בדמות משברים שלנו או של הזולת כדי לחזור לתמונה הפסטורלית הם ווישפול סימקינג לא מאוד מציאותי.
 

סטנגה Joe

New member
ללכת

את יוצאת להתמודד עם החיים יחד עם בן ברית שאי אפשר לסמוך עליו.
זה לא בריא.
דפדפי אותו מחייך. THE SOONER THE BETTER.
 

שילה1

New member
בן זוגך מנהל את חייו מהעמדה הנוחה שלו.

את מפרנסת,את דואגת והוא נח לו.
היום ככה,וכשתהיו משפחה?
עצתי-קומי ולכי ומהר.יש לך זכותץלחיים אחרים.
לעיתים "זורקים" גם 8 ו 10 שנים של זוגיות לא בריאה,ואחריה מגיע האושר.
 

seeyou

New member
אילו היית הבת שלי הייתי ממליץ לזרוק 6 שנים לפ

ולפתוח דף חדש בחיים


ואילו הוא היה הבן שלי הייתי מצפה ממך להמשיך את הקשר למרות הקושי
ולהבין שהבחור בדיכאון ורק אישה אוהבת יכולה לעזור לצאת מזה ולא מטפלים


דיכאון (depression) היא מחלת נפש נפוצה ביותר, המתאפיינת במצב נפשי מתמשך של ירידה במצב הרוח, שקיעה לתוך עצבות וייאוש עמוקים, ואובדן עניין והנאה ברוב תחומי החיים. מחלת הדיכאון עשויה להביא לנקודה המשבשת את כל תפקודי החיים. בנוסף לביטוי הנפשי, לדכאון ביטויים גם בתפקוד הפיזיולוגי וכן שינויים נוירו-פיזיולוגיים במוח.

יוסי
 
אישה אוהבת

לא יכולה לרפא דיכאון. היא יכולה לעזור <מעצם היותה> רק למי שמעוניין לעזור לעצמו.
מי שמשחרר את החבל, וצונח, ובדרך מרגיש בנוח לשבת לה על הצוואר ולחשוב שהיא אמא שלו נמצא רחוק מאוד מהנקודה הזו.
 

nirity1

New member
איך היסטורית העבודה שלו ?

האם תמיד היה בעייתי בנוגע לעבודה או שזה משהו שקורה לאחרונה ?
כמה זמן הוא בסך הכל לא עובד ?
עכשיו אם כל הכבוד לדיכאון , הגיע הזמן להציב גבולות.
לקחת אותו לשיחה ולהודיע לו שאת לא מסוגלת להמשיך לסחוב אותו על הגב
להגיד לו שאת אוהבת אותו מאוד אבל עד כאן. אתם גרים שנתיים ביחידת דיור של הוריך , בלי שום עצמאות כלכלית. ואת מפרנסת אותו וגם עובדת
אם כל הכבוד לחלומות גדולים על מציאת עבודה בתחום שלו , עם חלומות לא משלמים במכולת.
 

גארוטה

New member
לפני שזורקים

מנערים

כשאת כותבת "פשטנו את הרגל" האם זה מרגש של "שותפות גורל" או אחריות משותפת
לעסק עצמאי של שניכם שלא צלח? האם יש לכם חובות משותפים בשל כישלון העסק שאתם
צריכים לכסות אותם או שרק רמת החיים ירדה בעקבות כך?

נכון שכל אחד מגיב אחרת לכישלון. יש את אלה שילחמו כמו אריות ויש את האחרים שישתבללו.
הוא רואה אותך נלחמת, לומדת ועובדת כדי להתפרנס ולפרנס ואת עצמו מיואש ומאבד כיוון
וזה עוד יותר מחדד את תחושת הכישלון שלו...

חסרים פרטים כמו כמה אתם מדברים ביניכם על המצב, כמה ואם את מנדנדת לו/מבינה/
דוחפת/מעודדת, מה הוא עונה ואם בכלל כשאת מציגה לפניו את הנושא הכלכלי ואת הקושי שלך להתמודד
איתו לבד.

האם זו הבעיה שלכם והיא זו שמשליכה על השאר או שדברים התחילו לצוץ כבר קודם
והבעיה הזו היא זו שמעצימה הכל?
 
למעלה