מה לעשות?
מרגישה שהקשר מוצה לגמרי ולמרות שיש בבסיס איזו שהיא חיבה,אולי אהבה, אני כבר לא יודעת מה בדיוק יש, אני מרגישה שאני רוצה לברוח. הוא עצמאי, עובד מהבית. אני עובדת במשרה ממלאה ואחראית על כל ענייני הבית השוטפים, כולל חוגי ילדים, חשבונות, טיפולי אוטו. הוא עובד על פיתוח העסק שלו כבר יותר משש שנים ושעדיין לא מפרנס אותנו. הוא מתוח, עצבני, הרבה דברים על הראש, בדרך כלל אני מבינה ומפרגנת, עוזרת, לוקחת על עצמי את כל שאר הדברים כדי שיהיה פנוי לגמרי. לפעמים, בזמן לחץ מהעבודה שלי, הוא לוקח פיקוד (עם יותר או פחות בקשות והכוונה מצידי). כבר כמה שנים שאני חשה שהוא לא ממש חלק מהמשפחה. אני זו שיוזמת פעילויות משפחתיות או יציאות. מארגנת חוגים לילדים ולוקחת אותם לבילויים. כשאנחנו כבר יוצאים יחד, זה איכשהוא תמיד לחוץ. הוא מתעצבן עליהם, הוא נוקשה איתם, דורש מהם כל הזמן לעמוד בסטנדרטים שלו. ותמיד זה נגמר בחיכוך שאחר כך מוביל לריב ביננו. גם בבית הוא לא ממש איתם. כל השיחות שלו איתם הן על מנת להוכיח אותם על מעשה לא טוב, או על התנהגות לא הולמת. בארוחות, סביב לשולחן, אני תמיד לחוצה שעוד מעט הוא יתפוצץ בגלל משהו. איתי הוא מנסה להיות יותר רך, עם חוש הומור, מרצה אותי, אבל מעבר לזה לא ממש מנסה להבין או לשאול מעבר למה שאני מספרת. מרגישה כאילו אני חיה עם זר גמור. אני כל הזמן מנסה לרצות אותו, להרגיע את הרוחות. אתמול יצאנו לטייל אחרי שכבר ממש לחצתי שצריך. בבוקר הוא קם, מאוחר ואחרי תחנונים, שוב ישב לעשות משהו בעבודה וכשכבר יצאנו הייתי פקעת עצבים.. הוא כמובן מצא משהו לכעוס על הילדים ואני כל כך התעצבתי. לא יכולתי להמשיך במצב הרוח של קודם ושתקתי כל הדרך חזרה הביתה. אחר כך לקחתי את עצמי ויצאתי מהבית. אף פעם לא עזבתי את הבית לכל כך הרבה שעות. הרגשתי שאני לא רוצה לחזור. לא היה לי איכפת להעלם לתמיד. בסוף העייפות הכריעה וחזרתי. מאז הוא לא מדבר איתי. ניגשתי פעם אחת לנסות לדבר, הוא לא רוצה. אבל זה לא חדש. הוא תמיד עושה לי "טיפול באלם"- כמה ימים ואחר כך לאט לאט זה חוזר לסטטוס קוו בלי לדבר על דברים. עד לפעם הבאה. היום אני עסוקה בלטפל בכולם. די נמאס לי מכל המצב הזה ואני מרגישה לכודה. מצד אחד רוצה לגמור את הסיפור הזה, אבל יודעת שהוא לא ידבר איתי עכשיו. מצד שני, לא רוצה לדבר איתו בכלל. אני כל כך כועסת עליו, כל כך פגועה מחוסר העניין שלו, מכל ההתנהגות ובעיקר מתחושת הלבד הזאת. אין לי משפחה בכלל. אין לי לאן ללכת. אין לי גם חברה שאוכל להעזר בה בקטע הזה, כי אף פעם לא סיפרתי לאף אחד על מה שקורה ביננו. הילדים קצת המומים מכך שיצאתי לכמה שעות אתמול ומכך שהוא צרח עליי היום ואני חוששת ממה שעובר עליהם. מה עושים עכשיו?
מרגישה שהקשר מוצה לגמרי ולמרות שיש בבסיס איזו שהיא חיבה,אולי אהבה, אני כבר לא יודעת מה בדיוק יש, אני מרגישה שאני רוצה לברוח. הוא עצמאי, עובד מהבית. אני עובדת במשרה ממלאה ואחראית על כל ענייני הבית השוטפים, כולל חוגי ילדים, חשבונות, טיפולי אוטו. הוא עובד על פיתוח העסק שלו כבר יותר משש שנים ושעדיין לא מפרנס אותנו. הוא מתוח, עצבני, הרבה דברים על הראש, בדרך כלל אני מבינה ומפרגנת, עוזרת, לוקחת על עצמי את כל שאר הדברים כדי שיהיה פנוי לגמרי. לפעמים, בזמן לחץ מהעבודה שלי, הוא לוקח פיקוד (עם יותר או פחות בקשות והכוונה מצידי). כבר כמה שנים שאני חשה שהוא לא ממש חלק מהמשפחה. אני זו שיוזמת פעילויות משפחתיות או יציאות. מארגנת חוגים לילדים ולוקחת אותם לבילויים. כשאנחנו כבר יוצאים יחד, זה איכשהוא תמיד לחוץ. הוא מתעצבן עליהם, הוא נוקשה איתם, דורש מהם כל הזמן לעמוד בסטנדרטים שלו. ותמיד זה נגמר בחיכוך שאחר כך מוביל לריב ביננו. גם בבית הוא לא ממש איתם. כל השיחות שלו איתם הן על מנת להוכיח אותם על מעשה לא טוב, או על התנהגות לא הולמת. בארוחות, סביב לשולחן, אני תמיד לחוצה שעוד מעט הוא יתפוצץ בגלל משהו. איתי הוא מנסה להיות יותר רך, עם חוש הומור, מרצה אותי, אבל מעבר לזה לא ממש מנסה להבין או לשאול מעבר למה שאני מספרת. מרגישה כאילו אני חיה עם זר גמור. אני כל הזמן מנסה לרצות אותו, להרגיע את הרוחות. אתמול יצאנו לטייל אחרי שכבר ממש לחצתי שצריך. בבוקר הוא קם, מאוחר ואחרי תחנונים, שוב ישב לעשות משהו בעבודה וכשכבר יצאנו הייתי פקעת עצבים.. הוא כמובן מצא משהו לכעוס על הילדים ואני כל כך התעצבתי. לא יכולתי להמשיך במצב הרוח של קודם ושתקתי כל הדרך חזרה הביתה. אחר כך לקחתי את עצמי ויצאתי מהבית. אף פעם לא עזבתי את הבית לכל כך הרבה שעות. הרגשתי שאני לא רוצה לחזור. לא היה לי איכפת להעלם לתמיד. בסוף העייפות הכריעה וחזרתי. מאז הוא לא מדבר איתי. ניגשתי פעם אחת לנסות לדבר, הוא לא רוצה. אבל זה לא חדש. הוא תמיד עושה לי "טיפול באלם"- כמה ימים ואחר כך לאט לאט זה חוזר לסטטוס קוו בלי לדבר על דברים. עד לפעם הבאה. היום אני עסוקה בלטפל בכולם. די נמאס לי מכל המצב הזה ואני מרגישה לכודה. מצד אחד רוצה לגמור את הסיפור הזה, אבל יודעת שהוא לא ידבר איתי עכשיו. מצד שני, לא רוצה לדבר איתו בכלל. אני כל כך כועסת עליו, כל כך פגועה מחוסר העניין שלו, מכל ההתנהגות ובעיקר מתחושת הלבד הזאת. אין לי משפחה בכלל. אין לי לאן ללכת. אין לי גם חברה שאוכל להעזר בה בקטע הזה, כי אף פעם לא סיפרתי לאף אחד על מה שקורה ביננו. הילדים קצת המומים מכך שיצאתי לכמה שעות אתמול ומכך שהוא צרח עליי היום ואני חוששת ממה שעובר עליהם. מה עושים עכשיו?