את לא חושבת בשונה ממני
אמרתי במפורש שהורות לאו דווקא קשורה לביולוגיה, וגם אני חושבת שהורות מתחילה הרבה לפני שהופכים להיות הורים בפועל לילד. בשני הנושאים הללו אני מסכימה איתך לחלוטין. אני לקחתי את המיקרה שערבה הביאה אולי צעד אחד רחוק מידי. המיקרה הזה (שלגופו, ממש לא יודעת איך להתיחס אליו, חסרים לי כאן הרבה מאוד תשובות להרבה מאוד שאלות), עורר אותי לחשוב על ההורות שלי, ועל המקום שיש לקשר הביולוגי בתוך המכלול הגדול שנקרא הורות. תהיתי בקול, אם יש לו חשיבות בכלל. על פניו הגעתי עם עצמי למסקנה, שבקשר הורה - ילד שנבנה ונוצר עם השנים, הגורם הביולוגי מאבד לחלוטין מחשיבותו (וציינתי שהדבר היחיד אולי שמצאתי שהביולוגיה תורמת לו הוא בקשר הראשוני הזה של אמא ותינוק שילדה). יחד עם זאת לא הסתדרה לי תחושת הבטן הזו שאני אישית לא הייתי תורמת ביציות, גם אם טכנית זה היה פשוט כמו לתרום זרע, ותהיתי (ואני עדיין תוהה) מה הגורמים לכך. זה באספקט האישי. באספקט הכללי, אולי הסוציולוגי, אני תוהה עד כמה למרכיב הביולוגי הזה יש משמעות בקונספט הזה של מזונות מבחינה משפטית, או שזה פרופר, תלוי תרבות, ראיית עולם, אמונות, וכו'.. בלי קשר בכלל לגורם הביולוגי. לגבי אימוץ, גם לי אין ספק שהורה מאמץ הוא הורה לכל דבר. אני רואה את זה בסביבתי הקרובה. ומעניין מה שכתבת על המחשבות שעלו בך על אימוץ. אני מודה שבי המחשבה על לתת בית לילד שלא זכה לכך לא ממש עלתה בראשי. כן חשבתי פעם על אימוץ כרעיון, אבל משיקולים של לרצות ילד, ללא טיפת אלטרואיסטיות, והאמת היא שברצון הזה לילד נוסף אני מעדיפה הריון ולידה, וזה שוב מוביל אותי לאותה תהייה מקודם - מאיפה הדחף הזה למימוש ביולוגי כשאין לי ספק שאם הייתי מאמצת ילד הוא היה 'שלי' באותה מידה שהילדים הביולוגיים הם שלי.