אני הייתי מבקשת
שהאגו של כל בני האדם יצטמצם בחצי לפחות, אם לא יותר. והחצי השני ינותב לראייה למען הכלל ושנתחיל לראות את כל העולם כמשפחה אחת גדולה, לחייך אחד לשנייה וכתוצאה מזה- המילה 'פרייאר' תהפוך להיות משהו חיובי ולא משהו שלילי שעדיף אפילו למות ולא להיות אחד/ת כזה/את.
וברגע שלא יהיה אגו- לא יהיו מלחמות, כולנו נבין שאנחנו פה למען כולנו. פצצת אטום בישראל תפגע הרי גם בקפריסין, אבל לא רק, אלא גם בכל מדינות העולם. בכולן. תחשבו על זה בגדול.
דבר נוסף שהייתי מבקשת הוא- שיוסרו הסוסיות מהעיניים של כל הא/נשים בעולם ושנתחיל לראות אחת את השני, באמת. שנתחיל לראות את הפגיעה שאנחנו גורמים/ות לבית שלנו- לכדור הארץ שלנו, אם זה במאכל מוצרים מן החי שבזאת האוכל של מה שאנחנו אוכלים- מהווה יותר מ60% ממאגרי המזון והשטחים החקלאיים בעולם (ולהזכירנו, יש מיליוני מיליוני רעבים/ות על הפלנטה הזו והגידולים החקלאיים שהיו יכולים להציל אותם הולכים ברובם המוחלט לפרות ולסטייקים של מרבית האוכלוסיה שבשבילה גופה מתה נחשבת למאכל) ואם זה בשימוש בלתי מושכל במוצרים וצריכה מוגזמת של זבל שמוחלף כל כמה חודשים וכבר אין מקום אין מקום על כדור הארץ!!! א/נשים כבר נקברים בקומות.
פשוט שא/נשים יתחילו לראות באמת ולא עם חוש הראייה, אלא עם חוש הנשמה.
ושימו לב- לא ביקשתי שטיפת מוח לקהל שחי פה, אלא רק 'הסרת סוסיות' מהעיניים, ובזאת לקבל את היכולת לראות מה קורה ולהגיב בהתאם (כל אחד/ת אינדיבידואלי/ת לעצמו/ה)
ואם אפשר אז כמובן גם בריאות למשפחתי ולי.
וכששאלו אותי את השאלה הזו לפני שבוע- ביקשתי 'חיי נצח'.
לא יודעת למה, האמת שזה די משאלת מוות, כמה שזה אירוני.. אז כיום אני חוזרת בי מהחיי נצח, למרות שהייתי רוצה לראות איך העולם מתפתח, איך המשבר העכשווי נפתר, או שלא, איך החינוך יתפתח ויתקדם למקום טוב יותר.. ולחיות הרבה זמן כדי לעשות יותר טוב וגם לראות את ההשפעות של זה.. כי אנחנו לעולם לא יכולות לחוות היסטוריה או שינוי כביר וגדול, אלא רק את הרגע הזה, שזה כלום, נאדה במושגים יקומיים, עולמיים..