מה דעתכם על "הולדינג"??

[עירית ל]

יש בזה משהו

לפני כמה זמן (אולי סיפרתי? נדמה לי שכן) יונתן בכה. חיבקתי, הרגעתי וכשהוא הפסיק שאלתי אותו אם הוא גמר לבכות. התשובה שממש הפילה אותי: "לא, אני הולך לחדר שלי להמשיך", והלך.

 

[maya100]

אבל זה מאוד שונה!!

אם יונתן או ילד אחר בוחרים ללכת לחדר זה לא כמו שאת שולחת אותו לשם. אם הוא בוחר אז זה באמת מראה שזו הפינה שלו וזה נהדר שהוא מרגיש שם בטוח. אם את שולחת אותו - את מאלצת אותו לקשר את החדר עם המעשה הרע והזה פוגעת בקישור של חדר = מקום בטוח.

 

[נעה גל]

../images/Emo45.gif ../images/Emo45.gif - אני מאוד מסכימה עם מה

שאמרת כאן.

 

[מירי,]

לך לחדר להירגע....

כשילד בשיא ה"אקסטזה" של המריבה , הוא לא תמיד חושב מה לעשות כדי להפסיק... אם אני שולחת אותו לשם הוא בד"כ יילך...זו מבחינתנו תיזכורת ששם הוא בפינה שלו.... הוא לא תמיד עושה את זה בלי תזכורת.... אני לא יודעת איך הילדים שלכן במהלך מריבה וכעס- אבל הילדים שלי הם כמוני, וזה מ'זה קשה (לכל הנוגעים בדבר), אז אחד צריך חיבוק מרגיע והשני צריך את הפינה שלו... וברוב המיקרים צריך להזכיר להם את זה!

 

[ענתש]

סליחה אבל אני צוחקת... זה מזכיר לי

ספר נפלא בשם "המשכוכית" (מאת קוני ויליס) לא ספר ילדים, מסופר בו על בחורה שעושה מחקר על אופנות והקשר שלהן לכאוס... ספר ממש חמוד ומומלץ. היא מוזמנת ליום הולדת של בת של חברה ויש שם סיפור שלם מסביב (היא חייבת להביא לה ברבי-הכלה-הרומנטית והיא רודפת אחריה בכל העיר למשל) וחלק מהעניין הוא שהיא מסתכלת מהצד על איך האמהות "מחנכות" את הילדים - אחת משתמשת בשיטת ה"אחזקה" עליה דיברת, השניה מסבירה לה שזה כבר לא באופנה, שעכשיו באופנה זה "חיזוק חיובי" ומייד אומרת לבת שלה "איזה יופי את דברים יצירתיים את עושה עם עוגת היום הולדת על הראש של החברה שלך...". ויש שם עוד כל מיני שיטות (בידוד בחדר ש"תחשבי על מה שעשית" וכל מיני) וכל הסצינה כולה כתובה בחן והומור מקסימים. הבטחתי לעצמי שכשיגיע היום ואני אמצא את עצמי נגררת לכאלו דברים אני אזכר כמה מצחיק ומגוכך להפליא זה נשמע כשהיא כותבת על זה מהצד... אז הזכרת לי ואני בכלל ממליצה על הספר הזה... זה היה מין

כזה.

 

[עירית ל]

../images/Emo45.gif ספר נהדר!

בכלל קוני ויליס מופלאה. כל ספר שלה הוא בסגנון אחר. יש לה, דרך אגב, ספר חדש "המעבר" שאני מתה כבר לקרוא.

 

[אמא של יואבי]

תלוי מתי ואיך

לא יודעת מה ההקשר של הציטוט, ממה שאני מכירה זו שיטה טובה לעצירת התקפי אלימות של ילדים. האחיזה מונעת מהם להזיק לעצמם ולסביבתם. מדובר במצבים קיצוניים של התקפים הרסניים, לא כל פעם שילד קצת צועק ומתרגז. זהו התקף שהילד בעצמו עלול להבהל מהכוח שהוא מפעיל וזקוק לגורם חיצוני שיעצור אותו. אני נתקלתי בצורך לפעול כך רק עם ילדים ממשפחות הרוסות. גם אז לא שעה שלמה , זה המון! אחרי זמן מרגישים על הגוף של הילד שהוא נרפה קצת וזה סימן שהוא כבר יכול לשלוט בעצמו. הדיבורים תוך כדי ההתקף באמת עשויים רק להרגיז יותר (תלוי בילד), אבל כשהוא כבר רגוע ואפשר לשחרר אז בהחלט כדאי לדבר. לא הייתי נוקטת בשיטה כזו עם הילד שלי ברמה יומיומית, אלא אם חלילה נגיע למצבים קצוניים ביותר.

 

[אמא של נוריאל ומאיה]

אני מכירה את השיטה הזו הלכה למעשה

כשעבדתי במקלט חרום לילדים בסיכון זאת היתה אחת מדרכי העבודה שננקטו. אני חושבת שיש נכון בעניין הגבולות הפיזיים, ויש נכוןבעניין הזה שהכעס שלך, מוכל אצלי, לא יכול להרוס אותי. מה שכתוב כאן העניין של השעה, ולא לדבר נראים לי מוגזמים. הרבה פעמים החיבוק דוב הזה מתמוסס לחיבוק שיכול להימשך זמן רב מאד - אז לתחום בזמן, מיותר. אם הילד צריך את החיבוק הזה עוד ועוד ועוד - החיבוק הופך להיות מנחם ולא "נוקשה" כמו שהוא התחיל, ולדבר - חיביים,תוך שימת לב לתגובת הילד כי יכול להיות שהילד לא מוסגל להיות קשוב, אלא בשלב מאוחר יותר. כשאני עבדתי היו ויכוחים סביב העניין הזה של האם זה אלים כן או לא, אבל אם עושים את זה מתוך אהבה לילד, מתוך הבנה שהילד כועס ואנחנו עושים משהוא שיעזור לו - כי זה עוזר! אז לדעתי יש מקום לשיטה הזאת. ולגבי נוריאל - הרבה פעמים זה מה שמוציא אותו מהאטרף שבו הוא שרוי.

 

[ronnieyuval]

לא יודעת... ../images/Emo4.gif

קשה לי לראות את עצמי עושה משהו כזה. מצד שני אולי לילדים שיש להם באמת בעיית אלימות חמורה עד "קלינית" זה יכול להיות משהו ישים. לשמחתי עוד לא נתקלנו בכזו התנהגות חריפה וקיצונית אצלנו בבית מצד יובל, אם כי בהחלט יש התפרצויות זעם ונסיונות אלימות קלים כלפינו. בד"כ זה מתמצה בנסיון לזרוק משהו עליי או על גבי, או בנסיון להכות אותנו שבד"כ מלווה בחיוך זדוני של "אני מנסה אותך, נראה מה תגידי". אם מלים לא עוזרות אני אומרת "לא נעים לי להיות לידך יובל, אני הולכת" ובאמת הולכת לחדר אוחר או מתרחקת ממנה. ממש פיזית. וכל דבר שאני עושה מלווה תמיד בהסברים, למשל "זה לא נעים לי, אני לא מרשה להרביץ!" או משהו שלמדתי מהגן שלה בסגנון "NO HITING PLEASE! YOU MAY HIT THE DRUM IF YOU WANT TO". שיטה טובה להסחת המעשה ממשהו שלילי לחיובי לדעתי... לא להכות את החברים, אם אתה רוצה להכות אתה יכול להכות בתוף... לא לנשוך את אמא, אבל אתה יכול לתת ביס בתפוח... וכן הלאה.

 

[נעה גל]

אגב, לגבי המשפט "זה לא נעים לי"

ב"הורות יעילה" של ד"ר תומאס גורדון (מומלץ) הוא מסביר שם שמשפטים מהסוג הזה הם עמומים עבור הילד ושעדיף (גם לאוצר המילים של הילד

) להיות יותר ספציפיים לדוגמא "כשאתה מרביץ לי עם הצעצוע אתה מכאיב לי" או "כשאת משחקת כך עם המקל אני חוששת שתפגעי בואזה שעל השולחן והיא תשבר". מהניסיון שלי ברוב רובם של המקרים כשמסבירים לילד בדיוק מה אנחנו מרגישים (ממוקד באותו במקרה) הם משתפים פעולה ומפסיקים.

 

[ronnieyuval]

../images/Emo45.gif MAKES SENSE

ינוסה בהקדם האפשרי, עם תקווה כמובן שלא אצטרך את זה יותר מידי...

 

[ענבל30]

אני אומרת לרומי

דברים כמו: "זה מכאיב לי" "כשאת מרביצה לי זה מאוד מעליב אותי" המשפט "לא נעים לי" באמת קצת סתמי בעיני, וגם נתפס אצלי כמשהו מאוד מעודן - ולעיתים המסר שאני רוצה להעביר הוא קצת יותר בוטה.

 

[אדמה טובה]

דעה מהכרות עם האיש והשיטה

אני כותבת עבודת מחקר בהנחייתו של ד"ר חיים עומר. מכירה את גישתו ועל מה היא מתבססת, כמו על דרכי היישום. אין רחוק ממנו מאלימות. הוא מתבסס ברעיונותיו על גישתו של גנדי להתנגדות בלתי אלימה כאמצעי התנגדות לשליטה וטרור. עומר מליץ על יישום שיטתו במצבים בהם ילד/ה או נער/ה מתקשה בוויסות דחפיו האלימים ולמד שהוא יכול לשלוט בסביבתו, להפעיל כלפיה טרור ואלימות ולפעול בתוקפנות שאיש אינו עוצר. ילד כזה פוגע - פיזית ונפשית באחיו, בהוריו ובחבריו. לאפשר לו להמשיך - מעודד מאוד שימוש באלימות. כאשר דרכים אחרות אינן מועילות להפסקת התוקפנות - חיבוק הדוב הוא שיטה אפקטיבית ביותר, המעבירה גם מסר מנחם ומחזיק ולא רק עוצר. כמו שעומר כתב בקטע המצוטט לעיל - בשונה ובמנוגד לאלימות - המגע מעביר מסר של יחד, של תמיכה והכלה, יחד עם הגבלה של התנהגות הרסנית (הפוגעת גם בילד התוקפן, בסופו של דבר). מנסיון, ילדים אלימים שקיבלו טיפול כזה במגע למדו לבקש אותו מיוזמתם כאשר הם מרגישים גלישה או דחף מאיים להתפרץ. האין זה דומה לילד שלמד לבקש ללכת לחדר כדי להרגע?

 

[נעה גל]

תודה שכתבת את הדברים האלו

 

[לאה_מ]

אז ממה שאת אומרת, חיים עומר עצמו

ממליץ על השימוש בשיטה על ילדים (בני נוער) עם בעיות מיוחדות של אלימות. כתבתי גם למעלה, שאני מאמינה שבמקרים כאלה השיטה הזו יכולה להיות אפקטיבית (אגב, לדעתי, רק לתקופת ביניים, ואחר כך צריך לעבור לשיטה הרבה יותר מכבדת ומקשיבה), אבל אם כך יש להדגיש שהיא לא מיועדת לשימוש על ילדים "רגילים"... כי אני חושבת שהטעות היא שהרבה הורים חושבים שהשיטה הזו טובה לילדים שלהם, למרות שהילדים שלהם באמת לא סובלים מבעיית אלימות מיוחדת.

 

[שרה נ]

יש לי הרגשה שהכוונה פה היא

לילדים עם בעיות התנהגותיות קשות (היפר-אקטיבים..) שזאת באמת אחת השיטות שאפשר להתמודד אתם וכן (לא להאמין..) גם לעזור להם. בכל מקרה, אני כן חושבת שבמקרים בהם הילדים מתנהגים בצורה לא יפה, יש צורך באיזה צורה "לאסוף" אותם וההולדינג בעיני זאת כן שיטה טובה.. ככה עשיתי (בלי ספרים

) כמה פעמים עם הודיה בגיל צעיר.. כשהיא בכתה וכעסה שלא עשיתי את מה שהיא בקשה, פשוט לקחתי אותה על הידיים (כמובן עם חיוך מאוזן לאוזן

) ו'אספתי' אותה..

 

[18boy]

זו שיטת חינוך זו?

לדעתי המכה על היד טובה יותר. בשיטה של מי שהזכרת יש חיזוק חיובי.לא יתכן לתת חיזוק כזה לילד בגיל הרך. הילד חושב: כל פעם שאשתמש באלימות,אמא תתן לי חיבוק קצת חזק ותהיה לצידי. כך זה יגרום לילדים עם בהתקשרות בטוחה עם פחד נטישה, להשתמש באלימות על מנת שאמא תהיה לצידם ותחבק אותם. חוץ מזה אם יקרה פעם מצב שהילד כבר רגיל לחיבוק הזה אחרי אלימות, ופעם אחת האמא לא תהיה לצידו או לא תוכל לחבק אותו חיבוק ממושך אז הוא ישתמש באלימות אגרסיבית יותר. לסיכום לפי דעתי ילד זה יגדל להיות פושע! כי שלב זה שילד מתנהג באלימות הוא שלב חולף אם נותנים חיזוק שלילי. הילד חושב בשלב האגוצנטרי שרק לו כואב והכל שייך לו, ואסור לאמא להראות לו שלה זה לא מזיז. לילה טוב