אני חושבת שזאת הסיבה שמונעת ממני
לספר לאמא שלי. בהתחלה לא סיפרתי כמעט כלום לאף אחד. האחיות הקטנות שלי היו לחוצות (קטנות קטנות, אבל אמהות כבר מנמזמן
) ושלחו אותי בכוח לגניקולג לבדיקות. אז להן סיפרתי קצת, כדי לחלק את הנטל. השבעתי אותן שלא יספרו כלום להורים, כדי לא להדאיג, וכדי שאמא שלי לא תכניס את זה לעמוד הראשון של העיתון
ככל שעבר הזמן, בעיקר אחרי שהתחלתי לכתוב בפורום, מצאתי את עצמי מספרת יותר ויותר. והיום אין לי בעיה לשבת ולספר כמעט בפרטי פרטים לכל מי שבטעות שאל והתעניין. אבל להורים שלי עדין לא סיפרתי כלום. זה כבר לא שאלה של לא רוצה להטריד. הרי הם דואגים כמו אני לא יודעת מה, אז כל מה שאספר רק ירגיע. אבל לאמא שלי יש נטיה לספר כל דבר שהיא שומעת, וממש לא חשוב שזה עניין אישי. ומה שהכי מפריע זה היצירתיות שלה. היא תספר את אותו סיפור 50 פעם, וכל גרסה אפילו תהיה דומה קצת לגרסה הקודמת. כמובן שכולן יחד לחלוטין לא דומות לגרסה שלי- מה שלא מפריע לה להתווכח איתי ולהגיד שאני טועה. רק המחשבה שהיא תעמוד עם האמהות בגן (יש לה משפחתון) ותגיד בקול מלא פאתוס ש"הרופא של נועם אמר... ואני אמרתי... ובכלל זה היה ככה..." רק זה עושה לי כזאת צמרמורת שתוקעת לי את כל המילים עמוק בגרון, ואני לא מסוגלת להגיד כלום. גם אין טעם להגיד לה שלא תספר, כי אחרי שהיא תעלב עלבון שרק אמהות פולניות יודעות להעלב- היא כמובן תספר לכולם, אבל בסוד. אני מניחה שאחותי הקטנה משתנקרת ומספרת לה קצת לפעמים. אבל כנראה שלא הרבה, כי לא הגיעו אלי שום ריקושטים
נו, הילדים שלי כבר יחזירו לי
אז בשביל האיזון, אני לא מספרת לחמותי
או לרוב בני המשפחה של נועם@בן. אבל לכל יתר העולם- חופשי.
נועם
