הייתי צריכה להתנסח בזהירות יתרה
אני לא זוכרת את דוח המבקר מ2011, סביר להניח שקראתי אותו כשהתפרסם אבל קשה לי להתיחס אליו כי אין לי מושג מה הביקורת שנכתבה בו.
הרגולציה לא מתיחסת רק למזון ומים, יש הרבה מאוד חוקים מאוד ברורים בנוגע לאחזקת בע"ח במעבדה ובעיקר בכל הנוגע לעכברים. יש הגדרה ברורה מאוד לגודל הכלוב, למספר העכברים שמותר להחזיק בכלוב, חובה להוסיף להם צעצוע או מקור מסתור/עניין כלשהו, על תנאי הגידול ודרכי העבודה וההמתה שאמורים לצמצם את הסבל. מעבר על החוקים האלו עשוי וצריך לשלול רשיון עבודה לסטודנט או למעבדה (תלוי במקרה) ואני לא אתמם ואספר לך שהכל נהדר, נתקלתי בכמה סיפורים מאוד מטרידים. בחלקם ולצערי לא בכולם היו מי שעשו מעשה והבעיות טופלו (במקרה אחד לדוגמה נשלל רשיון, במקרה אחר עד למקרה לא תקין הבהיר לראש המעבדה שאם לא ידאג לטיפול בבעיה הוא יעביר את הבעיה הלאה והרשיון ישלל).
לכל בית חיות שעומד בתקנים מוצמד וטרינר וגם לפחות עובד אחד שבין היתר תפקידו לוודא שהעכברים מטופלים כמו שצריך, שאין עכברים שסובלים בלי סיבה (סרטן גם גורם לסבל, אבל עכברים לא אמורים לסבול סתם או למות סתם שלא כחלק מניסוי שהוגדר מראש וקיבל אישורים ברורים). עובדי בית החיות עושים את התפקיד שלהם ובדרך כלל במקרים של בעיות מהסוגים הנ"ל יש תיעוד ודיווח מיידי שמטופלים (ונתקלתי בזה יותר מפעם אחת).
הסטנדרט לא אקראי כל כך. לתוך הצורך במנגנון יעיל כן משקללים גם את הסטרס של העכברים ומכאן הגדרות של גדלי כלובים, מספר עכברים, צעצועים וכו'
אני לא בטוחה שסטודנט מתואר ראשון שעובד לפי שעות בזינוב עכברים או משהו כזה יכול באמת להסביר את מהות העבודה במעבדה, לכן אני לא בטוחה שהרושם מהמחקר שאתה מבסס על התאור שלו נכון. מה זה אומר בדיוק עבודה ממוצעת עם מטרות מחקר צנועות יחסית? למה אתה חושב שמדעי המח מוצדקים יותר ממחקרים אחרים?
כדאי גם לציין שמבחנת אפנדורף זולה משמעותית מעכבר, הרבה יותר קל לחזור על ניסוי אין ויטרו או למצוא עוד קצת מכימיקל כזה או אחר כך שמשום בחינה כולל אספקטים יבשים של זמן, כסף וקלות שחזור הניסוי זה לא נכון שעכבר חסר ערך ביחס למבחנה.
ודווקא לגבי ההתחלה, ולכך התכוונתי בעניין הזהירות, יש לי דעה די מורכבת בנוגע למחקר בבע"ח. אני חושבת שיש הרבה מחקרים שהיה אפשר לצמצם או למחוק כליל מהרקורד והמדע לא היה מפסיד. הרבה פחות ממה שמתנגדי ניסויים בבע"ח היו רוצים שאומר, אבל הרבה. אני זועמת כשאנשים מזלזלים בעובדה שהם מחזיקים יצור חי בידיים שלהם, אני חושבת שיש מחקרים שלא מצדיקים את החיים שהם גובים, אני חושבת שיש בע"ח שפשוט לא צריך לעשות בהם ניסויים בכלל (קופים) ויש מקום להחמרת הכללים כשחלק מהרעיונות שלי לא כל כך ריאלים בדרך שבה מדע מתפרסם ועובד אבל חלק די ברי ישום. בכמה מקרים ביקרתי קולגות שלא פעלו בדברים שהיה צריך לפעול בהם כדי לעצור מישהו שפשוט צריך לשלול לו את ההיתר לעבוד עם בע"ח.. יש הרבה מקום לשיפור במערכת ובמנגנון, אבל מלשבור את הכלים ולהצהיר ולצעוק "רוצחים רוצחים" "נאצים מנגלס" אף אחד לא ישיג כלום. גם בדמגוגיה אף אחד לא ישיג כלום. אם אתה רוצה להסביר שבמעבדה מסויימת עושים ניסויים מיותרים, אתה צריך להיות מסוגל להסביר למה, לא סתם כי "זה לא מסובך כמו מדעי המח אלא משהו בסיסי". מהדברים הבסיסיים האלו כבר יצאו פיתוחים רפואיים, בזמן שאפשר למצוא מעבדות מח או אחרות שעושים בהן כאלה קישקושים שלא רק שחבל על החיים, חבל גם על התקציבים, על כח האדם ועל החשמל שהמעבדה מבזבזת..
ולסיום, שאלת הסבל של בעל החיים לא עומדת לבדה על הפרק. מולה עומדת השאלה של התרומה של מחקר כזה או אחר להבנה, לידע, למחקר, לפיתוח ולהתקדמות.
אני לא חושבת שאפשר למחוק את החלק השני מהמשוואה (ולפני שנים חשבתי אחרת ולכן התנגדתי לניסויים בבע"ח). העולם שלנו לא היה נראה כפי שהוא נראה ללא ניסויים בבע"ח. בניגוד לדמגוגיה של מתנגדי ניסויים, ניסויי הרעילות השונים שמתוארים בעלוניהם, הם הפסיק האחרון והזניח אחרי שורה של ניסויים אחרים. לכן אי אפשר לומר שניסויים בתרופות הם הכרח על פי חוק. הם הכרח כי בלעדיהם קשה עד בלתי אפשרי לפתח תרופות או הבנה וידע, שבסופו של דבר מובילים פוטנציאלית גם לפיתוח תרופות. מכאן שמתנגדי ניסויים אמיתיים פשוט צריכים להפסיק לגעת בתרופות. בלי כימותרפיה, בלי אקמות, בלי אדוויל, בלי אופטלגין, בלי אנטיהיסטאמינים, בלי ריטלין, בלי אינסולין, בלי תרופות לב ולחץ דם, בלי דיאליזה.. זו הדרך היחידה להתנגד בצורה צודקת ולא סתם צדקנית לניסויים בבע"ח.