מדוע אתה אוהד את...
- פותח הנושא מנחם לס
- פורסם בתאריך
בדיוק להיפך You would never get to talk to your wife
כל הכבוד על התשובה החכמה...
זיו, האמת היא שהיא חולת ספורט כמוני. היא מסתכלת איתי עכשיו על הולנד - רוסיה (אוהדת הולנד, לך תדע!) ומתלהבת כמו ילדה. היא "חולת" ניו יורק מטס בבייסבול, הניקס, אבל כל ספורט (היום 8 שעות טלוויזיה כ\י אחרי כדורגל מבחנים אולימפיים בקפיצות למים ואח"כ התעמלות!
זיו, האמת היא שהיא חולת ספורט כמוני. היא מסתכלת איתי עכשיו על הולנד - רוסיה (אוהדת הולנד, לך תדע!) ומתלהבת כמו ילדה. היא "חולת" ניו יורק מטס בבייסבול, הניקס, אבל כל ספורט (היום 8 שעות טלוויזיה כ\י אחרי כדורגל מבחנים אולימפיים בקפיצות למים ואח"כ התעמלות!
אני אוהד ליברפול
בס"ד התענייתי בספורט ובראש כדורגל מאצע שנות ה-80 כשליברפול הייתה הקבוצה הטובה באירופה. בישראל עד הבר מצווה אהדתי את מכבי חיפה כי אני מהקריות שבאזור, ואז גם מכבי חיפה הייתה מהטובות בארץ, והחלה לזכות בתארים, אך הפסקתי לאהדור קבוצת כדורגל מסוימת בארץ בגלל שמשחקים בשבת. בכדורסל בישראל אהדתי מהתחלה את מכבי ת"א כי הם היו הרבה יותר טובים מעל כולם. ואחריה אני רוצה בהצלחת הקסוצות מהאזור כמו מכבי חיפה ואליצור קריית אתא.
בס"ד התענייתי בספורט ובראש כדורגל מאצע שנות ה-80 כשליברפול הייתה הקבוצה הטובה באירופה. בישראל עד הבר מצווה אהדתי את מכבי חיפה כי אני מהקריות שבאזור, ואז גם מכבי חיפה הייתה מהטובות בארץ, והחלה לזכות בתארים, אך הפסקתי לאהדור קבוצת כדורגל מסוימת בארץ בגלל שמשחקים בשבת. בכדורסל בישראל אהדתי מהתחלה את מכבי ת"א כי הם היו הרבה יותר טובים מעל כולם. ואחריה אני רוצה בהצלחת הקסוצות מהאזור כמו מכבי חיפה ואליצור קריית אתא.
מדוע אני חי ומת עם הסלטיקס (I)
במקום לנסות ולהסביא את אהבתי לסלטיקס, אני מכניס כאן בשני המשכים את המאמר הראשון בספרי "חיצים ובונבונים" ניו יורק ניקס - בוסטון סלטיקס מדיסון סקוור גארדן ניו יורק, 1961 (ויז'ואל: עטיפה משנת 1961 בה נראה אוסקר רוברטסון) ראיתי הערב כדורסל מעולם אחר. היה זה משחק המשרה על הצופה מין הילה, עטרה של דבר הלקוח ממכוכב לכת רחוק. משהו שכלל לא ידעת שקיים עד שעיניך רואות, והמוח סופסוף מקבל את מראה העיניים כמשהו אמיתי שקרה ולא איזה חלום. הניו-יורק ניקרבוקרס נגד בוסטון סלטיקס. "ניקרבוקרס"? נשמע לי כמו שם חברת תובלה. "סלטיקס"? הסלטיקס היחידה שאני מכיר משחקת בגלזגו. הערב ראיתי שחקן שחור צנום בשם ג'וני גרין עולה במעלית עד תקרת האולם ומשחיל את הסל הנהדר ביותר שראיתי בחיי. צבטתי את עצמי: האומנם? האומנם יכול בן אנוש לנתר כה גבוה? היה זה משחק כדורסל בליגה המקצוענית הנקראת NBA. הליגה כאן מחולקת לשני אזורים, דיביזיה מזרחית עם ארבע קבוצות, בוסטון סלטיקס, פילדלפיה ווריירס, סירקיוז נאשיונלס, וניו-יורק ניקרבוקרס, ודיביזיה מערבית הכוללת את לוס-אנג'לס לייקרס, סינסינטי רויאלס, דטרויט פיסטונס, סנט-לואיס הוקס, ושיקגו פייסרס. כעת מובילה במזרח בוסטון סלטיקס עם 23 ניצחונות ו-7 הפסדים (הניקס משתרכת במקום אחרון עם 8 ניצחונות ו-22 הפסדים), ואילו במערב מובילה הלייקרס עם 20 ניצחונות ו-10 הפסדים. ביציע שממול יושבים כמה מאות אירים-אמריקאים מקומיים, משוגעי סלטיקס, כי לידיעתכם בוסטון היא העיר ה-"אירית" ביותר בארה"ב. הגארדן, על השדרה ה-8 ורחוב 50, נמצא בתוך אזור אלכוהול וסטריפטיז עם בארים כמו "מקאולי", "ג'יין ניבון השמנה", ו"חור השתייה של טיימן". כאן האירים מרגישים בבית כמו שבני בית-אלפא מרגישים בתוך שדה חיטה. האולם מלא. היכולים אתם לתאר אולם כדורסל המכיל 16,000 מקומות ישיבה, ולכל אזור מ-36 האזורים ב-4 הקומות ישנם שירותים, מזנונים, ומה לא? לפני שעה קלה ניצחה מכללת סיינט-ג'ון את ניו-יורק יוניברסיטי 65-87. צופים רבים, המעדיפים כדורסל מכללות אך מוכנים גם "לסבול" כדורסל מקצועני, נשארו לצפות במשחק השני. אלא שנדהמתי לראות גם לא מעט צופים שעזבו: הם יכולים היו להישאר ולחזות בכדורסל הנפלא בעולם חינם, אין-כסף, אך כל זה כנראה כבר לא עניין אותם. כי כאן, לידיעתכם, כדורסל המכללות עולה בפופולאריות שלו על הכדורסל המקצועני. אני שומע תופים, אני שומע חצוצרות ובדיוק בשעה 20:05 השופט זורק כדור ושני ענקים – ביל ראסל מהסלטיקס עם גופיה מס' 6 ודרל אימהוף, הפיבוט הלבן של הניקס, מנתרים לשחקים והמשחק החל. הכדור לא נח אפילו לשבריר שנייה. השחקנים רצים, עפים, והכל במהירות הברק. כל השחקנים גבוהים ביותר מלבד בוב קוזי, הרכז הקוסם של הסלטיקס. כולם שומרים אישית, אבל איש מהם אינו מתקיף אותם בתרגיל "שמיניות", תרגיל אותו לימד אותי המאמן שמעון שלח בקורס מאמנים בגן שמואל, ומאוחר יותר יהושע רוזין במכון וינגייט. איפה השמיניות? במקום התרגיל הזה כל שחקן לוקח כדור, מתעתע, עולה לזריקת ניתור ולפני שהספקת לומר "ג'ון רובינסון" - הקבוצה השנייה כבר בפאסט-ברייק מהסרטים עם קליעת סל כשהידיים עולות מעל גובה הטבעת והכדור נוחת פנימה בכוח אימים. "דאנק" הם קוראים לזה, והדאנק – כך נדמה – מלהיב את הצופים יותר מכל.
במקום לנסות ולהסביא את אהבתי לסלטיקס, אני מכניס כאן בשני המשכים את המאמר הראשון בספרי "חיצים ובונבונים" ניו יורק ניקס - בוסטון סלטיקס מדיסון סקוור גארדן ניו יורק, 1961 (ויז'ואל: עטיפה משנת 1961 בה נראה אוסקר רוברטסון) ראיתי הערב כדורסל מעולם אחר. היה זה משחק המשרה על הצופה מין הילה, עטרה של דבר הלקוח ממכוכב לכת רחוק. משהו שכלל לא ידעת שקיים עד שעיניך רואות, והמוח סופסוף מקבל את מראה העיניים כמשהו אמיתי שקרה ולא איזה חלום. הניו-יורק ניקרבוקרס נגד בוסטון סלטיקס. "ניקרבוקרס"? נשמע לי כמו שם חברת תובלה. "סלטיקס"? הסלטיקס היחידה שאני מכיר משחקת בגלזגו. הערב ראיתי שחקן שחור צנום בשם ג'וני גרין עולה במעלית עד תקרת האולם ומשחיל את הסל הנהדר ביותר שראיתי בחיי. צבטתי את עצמי: האומנם? האומנם יכול בן אנוש לנתר כה גבוה? היה זה משחק כדורסל בליגה המקצוענית הנקראת NBA. הליגה כאן מחולקת לשני אזורים, דיביזיה מזרחית עם ארבע קבוצות, בוסטון סלטיקס, פילדלפיה ווריירס, סירקיוז נאשיונלס, וניו-יורק ניקרבוקרס, ודיביזיה מערבית הכוללת את לוס-אנג'לס לייקרס, סינסינטי רויאלס, דטרויט פיסטונס, סנט-לואיס הוקס, ושיקגו פייסרס. כעת מובילה במזרח בוסטון סלטיקס עם 23 ניצחונות ו-7 הפסדים (הניקס משתרכת במקום אחרון עם 8 ניצחונות ו-22 הפסדים), ואילו במערב מובילה הלייקרס עם 20 ניצחונות ו-10 הפסדים. ביציע שממול יושבים כמה מאות אירים-אמריקאים מקומיים, משוגעי סלטיקס, כי לידיעתכם בוסטון היא העיר ה-"אירית" ביותר בארה"ב. הגארדן, על השדרה ה-8 ורחוב 50, נמצא בתוך אזור אלכוהול וסטריפטיז עם בארים כמו "מקאולי", "ג'יין ניבון השמנה", ו"חור השתייה של טיימן". כאן האירים מרגישים בבית כמו שבני בית-אלפא מרגישים בתוך שדה חיטה. האולם מלא. היכולים אתם לתאר אולם כדורסל המכיל 16,000 מקומות ישיבה, ולכל אזור מ-36 האזורים ב-4 הקומות ישנם שירותים, מזנונים, ומה לא? לפני שעה קלה ניצחה מכללת סיינט-ג'ון את ניו-יורק יוניברסיטי 65-87. צופים רבים, המעדיפים כדורסל מכללות אך מוכנים גם "לסבול" כדורסל מקצועני, נשארו לצפות במשחק השני. אלא שנדהמתי לראות גם לא מעט צופים שעזבו: הם יכולים היו להישאר ולחזות בכדורסל הנפלא בעולם חינם, אין-כסף, אך כל זה כנראה כבר לא עניין אותם. כי כאן, לידיעתכם, כדורסל המכללות עולה בפופולאריות שלו על הכדורסל המקצועני. אני שומע תופים, אני שומע חצוצרות ובדיוק בשעה 20:05 השופט זורק כדור ושני ענקים – ביל ראסל מהסלטיקס עם גופיה מס' 6 ודרל אימהוף, הפיבוט הלבן של הניקס, מנתרים לשחקים והמשחק החל. הכדור לא נח אפילו לשבריר שנייה. השחקנים רצים, עפים, והכל במהירות הברק. כל השחקנים גבוהים ביותר מלבד בוב קוזי, הרכז הקוסם של הסלטיקס. כולם שומרים אישית, אבל איש מהם אינו מתקיף אותם בתרגיל "שמיניות", תרגיל אותו לימד אותי המאמן שמעון שלח בקורס מאמנים בגן שמואל, ומאוחר יותר יהושע רוזין במכון וינגייט. איפה השמיניות? במקום התרגיל הזה כל שחקן לוקח כדור, מתעתע, עולה לזריקת ניתור ולפני שהספקת לומר "ג'ון רובינסון" - הקבוצה השנייה כבר בפאסט-ברייק מהסרטים עם קליעת סל כשהידיים עולות מעל גובה הטבעת והכדור נוחת פנימה בכוח אימים. "דאנק" הם קוראים לזה, והדאנק – כך נדמה – מלהיב את הצופים יותר מכל.
מדוע אני חי ומת עם הסלטיקס (2)
המשך... מכל. אני מסתכל בהערצת קודש של ממש על הסלטיקס. עוד בארץ שמעתי על הענק ראסל. הוא למד באוניברסיטת סן-פרנסיסקו והוביל אותה לשתי אליפויות NCAA בשנים 1955 ו-1956 ולשיא נהדר של 58 ניצחונות רצופים. הוא אף הוליך את נבחרת ארה"ב לזכייה במדליית זהב באולימפיאדת מלבורן. כסלטיק, כבר בעונה הראשונה בה הצטרף לליגה בשנת 1956, הוא זכה בתואר השחקן המצטיין של ה-NBA וכיום באמתחתו ישנן כבר 4 אליפויות. איתו עולים הרכז המופלא, שרק ניסים ונפלאות שמעתי עליו – בוב קוזי הקוסם. לידו גם עולה מה שמכנים כאן "הרכז הקולע", קיי.סי ג'ונס הנהדר, שלמד וניצח עם ראסל בסן-פרנסיסקו, ושהיה הרכז של האמריקאים באולימפיאדת מלבורן. לצידם בחמישייה סם ג'ונס השחור, אחד הקלעים הטובים בעולם, וטום היינסן – טנק לבן וגדול. הסתכלו בבקשה מי יושב על הספסל: תומאס "סאץ'" סנדרס, פרנק רמזי, ועוד חיה נוספת, תאומה להיינסן, בשם ג'ים לושקטוף. שמו בלבד צריך להפחיד את כל השומרים עליו. אני מתבונן בניקס המעט מסכנים. אני רואה שבמקום להתחמם הם תוקעים מבטי הערצה בסלטיקס הנוראים. והסלטיקס, במין ארוגנטיות מעליבה, לא טורחים אפילו להביט על הנמושות. הניקס מעלים את הענק הלבן, דרל אימהוף, 2.07; את ריצ'י גוארין, אחד הקולעים הטובים בהיסטוריה, אך היום הוא כבר מזדקן בן 34; את הקנון החדש ווילי נאולוס; פיל ג'ורדן וג'וני "ג'אמפינג" גרין, שמספרים לי שפעם הוא ניתר ותוך כדי מעופו הניח מטבע של 25 סנט על הקרש מעל תקרת הסל. לפני שאני נוגס בהוט-דוג העסיסי, התוצאה כבר 2-8 לסלטיקס, וכשאני תוקע את הביס האחרון זה כבר 12-22, עם שריקה לסיום הרבע הראשון. אז מה ראיתי עד עתה? בוב קוזי מכדרר בין הרגליים, מוסר מבלי להסתכל, וקולע זריקה בשתי ידיים כמעט מקו האמצע. ראסל מנגב מהסל כל כדור שלא נכנס. סם ג'ונס קלע בשקט-בשקט 11 נק', יותר מכולם. ובצד השני? רק נאולוס מראה שהוא יכול לשחק בסלטיקס. שאר הניקס? שלא נדע. אבל רגע, מנחם, על מה אתה מדבר? רק הגעת לאמריקה ואתה כבר מלכלך? הם אולי נחשלים בהשוואה לסלטיקס, אבל הרי הם היו קורעים כל קבוצה אחרת בעולם ב-50 הפרש, או שאני אוכל את כרטיס הכניסה שלי. ברבע השני ראיתי משהו שאפילו הוליווד לא היתה מעיזה להראות מתוך חשש שהחוזים יצחקו עליה - "הוליווד! דבר כזה? תתעוררי! אפילו בסרטים אין דבר כזה!" עכשיו רמזי זורק אל סל הניקס ומחטיא. אימהוף ממש זורק את ראסל הצידה וקוטף כדור חוזר. השופט לא מגיב, כאילו לא ראה או לא קרה. היי, זה כבר 34-59 לסלטיקס ויש עוד דקותיים לסיום החצי. דחיפה "קלה" על ראסל לא תוסיף ולא תגרע דבר, נכון? מאימהוף הכדור נזרק לקליבלנד באקנר שעלה מהספסל, והוא זורק כדור לשחקים, לעבר סל הסלטיקס. כאילו כדור ללא מטרה. כדור ללא שם ואז זה קרה. גרין עולה ועולה באוויר ואז עולה עוד יותר. באותן שניות קפצה במוחי מחשבה: אם אני ממהר לשירותים, מי יחזור ראשון, אני למושבי או גרין אל הרצפה? ניתור כזה לא ראיתי מימיי. אפילו לא מה שמתקרב לזה. הניתור הגבוה ביותר שראיתי היה של זכריה עופרי ממכבי תל-אביב, התימני הגבוה בארץ ושחקן הכדורסל הגבוה ביותר בישראל עם ה-1.91 מ' שלו – "ענק" כינינו אותו - נגד ראובן פכר מהפועל מזרע, ב"גן-אברהם" ברמת-גן. מה אומר ומה אוסיף? זכריה שלנו היה זקוק לשני ניתורים וחצי להגיע לגובה שאליו הגיע אותו גרין. בהפסקה ירדתי לשתות בירה ולהירגע מההצגה הנפלאה שזה עתה חזיתי בה. כדורסל הנוגד את כל מה שידעתי וכל מה שלמדתי. כדורסל של קוסמים בעלי שליטה מוחלטת בגופם, במצב ובכדור. כשחזרתי למושבי בהפסקה בין הרבע השני והשלישי חזיתי במשהו מֵטרף נוסף. משהו שהזכיר לי את ביל בראדלי כששיחק בארץ במדי "זימנטל" האיטלקית, וראיתיו יורה ללא החטאה. כל זריקה בול. כל זריקה, סוויששש... קול הכדור הנכנס לרשת מבלי לגעת בחישוק. ועתה כ-ו-ל-ם עושים זאת. רק 'סווישים' אני שומע. נדמה לי שללא שמירה, הכוכבים הללו המשחקים כדורסל מקצועי ב-NBA, לא מסוגלים להחטיא. אני משחזר עוד מחשבה שעלתה במוחי: איפה הם ואיפה הארלם גלובטרוטרס? ראיתי את הארלם כמו רבים מכם באצטדיון רמת-גן וחשבתי שראיתי את הכדורסל הרם בעולם. רבותיי, זה אפס. אפס אחד גדול לעומת מה שראיתי הערב. הרבע השלישי והרביעי לא היו שונים מהחצי הראשון. מהירות אסורה ממש. דחיפות ומכות תחת הסל, שבארץ ובאירופה היו גורמים לשופטים לשרוק ללא הפסקה כמו "התקיעה הגדולה" בראש השנה. פה הם נותנים לשחקנים לשחק ולהכות. להחזיק ולדחוף. רק במקרים מגונים ממש הם שורקים. סם ג'ונס קולע מרחוק ללא החטאה. ביל ראסל מנקה את הקרשים בהגנה ובהתקפה, במין חוש בלתי מובן, מנחש להיכן יעוף הכדור. היינסן סתם טורף את הסלים בכוח, כמין בולדוזר בקיבוץ יגור. נאולוס מהניקס משחק בעדינות ובחן. מין הצגת כדורסל לאניני הטעם, אבל נא לא לטעות: הוא עושה הכל בחן וכאילו ללא מאמץ, כמו אלי פוקס בזמנו במרכז המגרש של מכבי תל-אביב, שכאילו נע ללא מאמץ ובהילוך נמוך, אבל רק לצופים ביציעים נראה כאילו הוא לא מתאמץ. עבור השחקנים שעל המגרש הוא היה הגאון שמניע את כל המכונה ביעילות מקסימאלית. את רף 100 הנקודות עברה הסלטיקס 9 דקות לסיום. הניקס עשתה זאת 8 דקות יותר מאוחר, אבל אז לסלטיקס היו כבר 124 נקודות. עם השריקה האחרונה התוצאה היא 108-134 לסלטיקס. די צפוי כי ההתערבויות עמדו על "ניקס פלוס 20" - אתה לוקח את תוצאת הניקס והמתערב נגדך עוד נותן לך 20 נקודות תוספת. הערב הפסדת כי "יש לך" רק 128 נקודות. עזבתי את האולם במין טראנס. כאילו שהופנטתי בכדי להאמין שיש כדורסל כזה. כל הדרך עד לדירה – 27 בלוקים לאורך הברודווי – חשבתי רק על דבר אחד: אני חייב לכתוב על כך למישהו. אני חייב לספר לחבריי, חגי אגם-לבן, אלכס דלין, עמי טרטקובסקי, ועוזי בק - לכולם – את מה שראיתי. מצאתי גליון מכתבים צהוב, כתבתי על המשחק, ושלחתי ל-"חדשות הספורט, ישראל". חשבתי וחשבתי כיצד אפשר לכתוב על משהו מהמם כזה מבלי שיחשדו שישנה כאן מין הגזמה. אין כאן כל הגזמה, ואילו הייתי כתב טוב יותר, הייתי יכול לשחזר את הפלא שראיתי אפילו טוב יותר. למחרת, אני קורא בטבלואיד 'דיילי ניוז' את טבלת המשחק: נאולוס הוביל עם 29 נקודות, אך הוא היה היחיד שהתעלה אצל הניקס. לסלטיקס קלע סם ג'ונס 29, ביל ראסל דייק ב-28 חיצים עם 12 ניקויי קרש, ובוב קוזי חילק 9 מתנות שהפכו לסלים, וכל מתנה כזאת היתה בונבון מתוק מהשני. וג'וני גרין התעופף במשך כל המשחק לשחקים. איזה משחק! שעות לא הצלחתי להירדם. * הקטע הנ"ל פורסם בנובמבר 1961 ב"חדשות הספורט". הסלטיקס קנו אותי לעד. כדורסל כזה לא שוכחים. הניקס שיחקו בגבורה, והם עתה "קבוצת הבית" שלי. אני מאמין שאז נקבע סדר העדיפויות: לעולם, האמנתי אז, הסלטיקס תהיה נומרו-אונו אצלי. הניקס תמיד תהיה הקבוצה השנייה. כך היה שנים רבות עד שחזרתי לניו-יורק ב-1967, אחרי השלמת הלימודים באוהיו ופנסילבניה. אז הוקמה בניו-יורק אימפריה שלא היתה שנייה לה. אימפריה שכללה את וויליס ריד, וולט "קלייד" פרייזר, ביל בראדלי, דייב דה-בושר, דיק ברנט, ואחר כך גם ג'רי לוקאס וארל "דה פירל" מונרו. הניקס שיחקה את הכדורסל הקבוצתי המושלם ביותר שראיתי עד היום: הכדור נע בתמידות; שחקנים נעים ללא כדור; כל החמישה נוגעים בכדור כמעט בכל תרגיל. זריקה לסל רק כשהיא 'טובה' - כשהזורק פתוח. הם לקחו אליפויות ב-1970 ו-1973. סדר העדיפויות שלי השתנה אז, ונישאר כך עד היום: 1. ניקס, 2. סלטיקס, וזאת למרות שכבר עשור שלם שהשתיים על הפנים!
המשך... מכל. אני מסתכל בהערצת קודש של ממש על הסלטיקס. עוד בארץ שמעתי על הענק ראסל. הוא למד באוניברסיטת סן-פרנסיסקו והוביל אותה לשתי אליפויות NCAA בשנים 1955 ו-1956 ולשיא נהדר של 58 ניצחונות רצופים. הוא אף הוליך את נבחרת ארה"ב לזכייה במדליית זהב באולימפיאדת מלבורן. כסלטיק, כבר בעונה הראשונה בה הצטרף לליגה בשנת 1956, הוא זכה בתואר השחקן המצטיין של ה-NBA וכיום באמתחתו ישנן כבר 4 אליפויות. איתו עולים הרכז המופלא, שרק ניסים ונפלאות שמעתי עליו – בוב קוזי הקוסם. לידו גם עולה מה שמכנים כאן "הרכז הקולע", קיי.סי ג'ונס הנהדר, שלמד וניצח עם ראסל בסן-פרנסיסקו, ושהיה הרכז של האמריקאים באולימפיאדת מלבורן. לצידם בחמישייה סם ג'ונס השחור, אחד הקלעים הטובים בעולם, וטום היינסן – טנק לבן וגדול. הסתכלו בבקשה מי יושב על הספסל: תומאס "סאץ'" סנדרס, פרנק רמזי, ועוד חיה נוספת, תאומה להיינסן, בשם ג'ים לושקטוף. שמו בלבד צריך להפחיד את כל השומרים עליו. אני מתבונן בניקס המעט מסכנים. אני רואה שבמקום להתחמם הם תוקעים מבטי הערצה בסלטיקס הנוראים. והסלטיקס, במין ארוגנטיות מעליבה, לא טורחים אפילו להביט על הנמושות. הניקס מעלים את הענק הלבן, דרל אימהוף, 2.07; את ריצ'י גוארין, אחד הקולעים הטובים בהיסטוריה, אך היום הוא כבר מזדקן בן 34; את הקנון החדש ווילי נאולוס; פיל ג'ורדן וג'וני "ג'אמפינג" גרין, שמספרים לי שפעם הוא ניתר ותוך כדי מעופו הניח מטבע של 25 סנט על הקרש מעל תקרת הסל. לפני שאני נוגס בהוט-דוג העסיסי, התוצאה כבר 2-8 לסלטיקס, וכשאני תוקע את הביס האחרון זה כבר 12-22, עם שריקה לסיום הרבע הראשון. אז מה ראיתי עד עתה? בוב קוזי מכדרר בין הרגליים, מוסר מבלי להסתכל, וקולע זריקה בשתי ידיים כמעט מקו האמצע. ראסל מנגב מהסל כל כדור שלא נכנס. סם ג'ונס קלע בשקט-בשקט 11 נק', יותר מכולם. ובצד השני? רק נאולוס מראה שהוא יכול לשחק בסלטיקס. שאר הניקס? שלא נדע. אבל רגע, מנחם, על מה אתה מדבר? רק הגעת לאמריקה ואתה כבר מלכלך? הם אולי נחשלים בהשוואה לסלטיקס, אבל הרי הם היו קורעים כל קבוצה אחרת בעולם ב-50 הפרש, או שאני אוכל את כרטיס הכניסה שלי. ברבע השני ראיתי משהו שאפילו הוליווד לא היתה מעיזה להראות מתוך חשש שהחוזים יצחקו עליה - "הוליווד! דבר כזה? תתעוררי! אפילו בסרטים אין דבר כזה!" עכשיו רמזי זורק אל סל הניקס ומחטיא. אימהוף ממש זורק את ראסל הצידה וקוטף כדור חוזר. השופט לא מגיב, כאילו לא ראה או לא קרה. היי, זה כבר 34-59 לסלטיקס ויש עוד דקותיים לסיום החצי. דחיפה "קלה" על ראסל לא תוסיף ולא תגרע דבר, נכון? מאימהוף הכדור נזרק לקליבלנד באקנר שעלה מהספסל, והוא זורק כדור לשחקים, לעבר סל הסלטיקס. כאילו כדור ללא מטרה. כדור ללא שם ואז זה קרה. גרין עולה ועולה באוויר ואז עולה עוד יותר. באותן שניות קפצה במוחי מחשבה: אם אני ממהר לשירותים, מי יחזור ראשון, אני למושבי או גרין אל הרצפה? ניתור כזה לא ראיתי מימיי. אפילו לא מה שמתקרב לזה. הניתור הגבוה ביותר שראיתי היה של זכריה עופרי ממכבי תל-אביב, התימני הגבוה בארץ ושחקן הכדורסל הגבוה ביותר בישראל עם ה-1.91 מ' שלו – "ענק" כינינו אותו - נגד ראובן פכר מהפועל מזרע, ב"גן-אברהם" ברמת-גן. מה אומר ומה אוסיף? זכריה שלנו היה זקוק לשני ניתורים וחצי להגיע לגובה שאליו הגיע אותו גרין. בהפסקה ירדתי לשתות בירה ולהירגע מההצגה הנפלאה שזה עתה חזיתי בה. כדורסל הנוגד את כל מה שידעתי וכל מה שלמדתי. כדורסל של קוסמים בעלי שליטה מוחלטת בגופם, במצב ובכדור. כשחזרתי למושבי בהפסקה בין הרבע השני והשלישי חזיתי במשהו מֵטרף נוסף. משהו שהזכיר לי את ביל בראדלי כששיחק בארץ במדי "זימנטל" האיטלקית, וראיתיו יורה ללא החטאה. כל זריקה בול. כל זריקה, סוויששש... קול הכדור הנכנס לרשת מבלי לגעת בחישוק. ועתה כ-ו-ל-ם עושים זאת. רק 'סווישים' אני שומע. נדמה לי שללא שמירה, הכוכבים הללו המשחקים כדורסל מקצועי ב-NBA, לא מסוגלים להחטיא. אני משחזר עוד מחשבה שעלתה במוחי: איפה הם ואיפה הארלם גלובטרוטרס? ראיתי את הארלם כמו רבים מכם באצטדיון רמת-גן וחשבתי שראיתי את הכדורסל הרם בעולם. רבותיי, זה אפס. אפס אחד גדול לעומת מה שראיתי הערב. הרבע השלישי והרביעי לא היו שונים מהחצי הראשון. מהירות אסורה ממש. דחיפות ומכות תחת הסל, שבארץ ובאירופה היו גורמים לשופטים לשרוק ללא הפסקה כמו "התקיעה הגדולה" בראש השנה. פה הם נותנים לשחקנים לשחק ולהכות. להחזיק ולדחוף. רק במקרים מגונים ממש הם שורקים. סם ג'ונס קולע מרחוק ללא החטאה. ביל ראסל מנקה את הקרשים בהגנה ובהתקפה, במין חוש בלתי מובן, מנחש להיכן יעוף הכדור. היינסן סתם טורף את הסלים בכוח, כמין בולדוזר בקיבוץ יגור. נאולוס מהניקס משחק בעדינות ובחן. מין הצגת כדורסל לאניני הטעם, אבל נא לא לטעות: הוא עושה הכל בחן וכאילו ללא מאמץ, כמו אלי פוקס בזמנו במרכז המגרש של מכבי תל-אביב, שכאילו נע ללא מאמץ ובהילוך נמוך, אבל רק לצופים ביציעים נראה כאילו הוא לא מתאמץ. עבור השחקנים שעל המגרש הוא היה הגאון שמניע את כל המכונה ביעילות מקסימאלית. את רף 100 הנקודות עברה הסלטיקס 9 דקות לסיום. הניקס עשתה זאת 8 דקות יותר מאוחר, אבל אז לסלטיקס היו כבר 124 נקודות. עם השריקה האחרונה התוצאה היא 108-134 לסלטיקס. די צפוי כי ההתערבויות עמדו על "ניקס פלוס 20" - אתה לוקח את תוצאת הניקס והמתערב נגדך עוד נותן לך 20 נקודות תוספת. הערב הפסדת כי "יש לך" רק 128 נקודות. עזבתי את האולם במין טראנס. כאילו שהופנטתי בכדי להאמין שיש כדורסל כזה. כל הדרך עד לדירה – 27 בלוקים לאורך הברודווי – חשבתי רק על דבר אחד: אני חייב לכתוב על כך למישהו. אני חייב לספר לחבריי, חגי אגם-לבן, אלכס דלין, עמי טרטקובסקי, ועוזי בק - לכולם – את מה שראיתי. מצאתי גליון מכתבים צהוב, כתבתי על המשחק, ושלחתי ל-"חדשות הספורט, ישראל". חשבתי וחשבתי כיצד אפשר לכתוב על משהו מהמם כזה מבלי שיחשדו שישנה כאן מין הגזמה. אין כאן כל הגזמה, ואילו הייתי כתב טוב יותר, הייתי יכול לשחזר את הפלא שראיתי אפילו טוב יותר. למחרת, אני קורא בטבלואיד 'דיילי ניוז' את טבלת המשחק: נאולוס הוביל עם 29 נקודות, אך הוא היה היחיד שהתעלה אצל הניקס. לסלטיקס קלע סם ג'ונס 29, ביל ראסל דייק ב-28 חיצים עם 12 ניקויי קרש, ובוב קוזי חילק 9 מתנות שהפכו לסלים, וכל מתנה כזאת היתה בונבון מתוק מהשני. וג'וני גרין התעופף במשך כל המשחק לשחקים. איזה משחק! שעות לא הצלחתי להירדם. * הקטע הנ"ל פורסם בנובמבר 1961 ב"חדשות הספורט". הסלטיקס קנו אותי לעד. כדורסל כזה לא שוכחים. הניקס שיחקו בגבורה, והם עתה "קבוצת הבית" שלי. אני מאמין שאז נקבע סדר העדיפויות: לעולם, האמנתי אז, הסלטיקס תהיה נומרו-אונו אצלי. הניקס תמיד תהיה הקבוצה השנייה. כך היה שנים רבות עד שחזרתי לניו-יורק ב-1967, אחרי השלמת הלימודים באוהיו ופנסילבניה. אז הוקמה בניו-יורק אימפריה שלא היתה שנייה לה. אימפריה שכללה את וויליס ריד, וולט "קלייד" פרייזר, ביל בראדלי, דייב דה-בושר, דיק ברנט, ואחר כך גם ג'רי לוקאס וארל "דה פירל" מונרו. הניקס שיחקה את הכדורסל הקבוצתי המושלם ביותר שראיתי עד היום: הכדור נע בתמידות; שחקנים נעים ללא כדור; כל החמישה נוגעים בכדור כמעט בכל תרגיל. זריקה לסל רק כשהיא 'טובה' - כשהזורק פתוח. הם לקחו אליפויות ב-1970 ו-1973. סדר העדיפויות שלי השתנה אז, ונישאר כך עד היום: 1. ניקס, 2. סלטיקס, וזאת למרות שכבר עשור שלם שהשתיים על הפנים!
הסבר לשני המאמרים
המאמר שהכנסתי בשני חלקים היה המאמר הראשון אי-פעם על הנבא שהתפרסם בישראל. אז הנבא בארץ היתה "שמועה" בלבד. הייתי צריך לתאר כל דבר כי אז לא היתה טלוויזיה. כתבתי בהתלהבות יתר כי עד אז הכדורסל הטוב ביותר שראיתי היתה נבחרת ישראל במכביה עם אברהם שניואר הסנטר (1.83...) והפאור פורוורד (אז עוד לא היתה מילה כזאת) היה זכריה עופרי (1.91) - "התימני הגבוה ביותר בארץ"! בנוסף, הייתי צעיר בן 24 עם התלהבות של צעיר בן 4 הכותב מאמר ספורט ראשון ל-"חדשות הספורט" בלי שנתבקשתע כלל. סתם כתבתי על נייר מכתבים צהוב, רשמתי "לחדשות הספורט", ת"א, ישראל, ושכחתי מעל העניין. כעבור כחודש (שבןעיים דואר אוויר לכאן ושבועיים דואר אוויר חזרה) מגיע עתון "חדשות ספורט" מגולגל בדואר, ובעמוד שלם מופיע מאמר "כדורסל מעולם אחר" מאת כתבינו בארה"ב מנחם לס איש לא שאל אם אני רוצה לכתוב, אם יש לי זמן לכתוב. פשוט הלבישו עלי תפקיד. והשאר, כמו שאומרים החברים שלי באור-יהודה, זה הסטוריה!
המאמר שהכנסתי בשני חלקים היה המאמר הראשון אי-פעם על הנבא שהתפרסם בישראל. אז הנבא בארץ היתה "שמועה" בלבד. הייתי צריך לתאר כל דבר כי אז לא היתה טלוויזיה. כתבתי בהתלהבות יתר כי עד אז הכדורסל הטוב ביותר שראיתי היתה נבחרת ישראל במכביה עם אברהם שניואר הסנטר (1.83...) והפאור פורוורד (אז עוד לא היתה מילה כזאת) היה זכריה עופרי (1.91) - "התימני הגבוה ביותר בארץ"! בנוסף, הייתי צעיר בן 24 עם התלהבות של צעיר בן 4 הכותב מאמר ספורט ראשון ל-"חדשות הספורט" בלי שנתבקשתע כלל. סתם כתבתי על נייר מכתבים צהוב, רשמתי "לחדשות הספורט", ת"א, ישראל, ושכחתי מעל העניין. כעבור כחודש (שבןעיים דואר אוויר לכאן ושבועיים דואר אוויר חזרה) מגיע עתון "חדשות ספורט" מגולגל בדואר, ובעמוד שלם מופיע מאמר "כדורסל מעולם אחר" מאת כתבינו בארה"ב מנחם לס איש לא שאל אם אני רוצה לכתוב, אם יש לי זמן לכתוב. פשוט הלבישו עלי תפקיד. והשאר, כמו שאומרים החברים שלי באור-יהודה, זה הסטוריה!
וינסטון סמית
New member
אני חושב שרוב הבחירות הן אקראיות
כשהייתי קטן אהדתי את מכבי חיפה, למה? כי אבא שלי אהד אותם, למה? כי הוא גר בחיפה לפני שעברנו לרחובות. ולמרות ההתחלה האקראית הזו הייתי אוהד מאוד שרוף, עד שיום אחד התבגרתי ומצאתי דברים אחרים קצת יותר חשובים (כמו כדורסל, אבל לא רק). ב-NBA אהדתי את שיקגו, נראה לי שדי מובן למה, ובשנים האחרונות עברתי לפיניקס, כמובן בגלל סטיב נאש. אני חושב שאוהדים זה דבר מאוד חשוב, ובלעדיהם לא היה משחק מכל הבחינות. אני גם חושב שאין דבר יותר מרגש מלצפות במשחק ספורט כשאתה באמת אוהד את אחת הקבוצות. יחד עם זאת כדי שנזכור תמיד שבסה"כ הבחירה די שרירותית. אפילו הפרופסור שהפליא וסיפר כאן על ההיסטוריה שלו והסלטיקס (והאמת לא קראתי את כל המאמר כי אני קצת ממהר) צריך לזכור שסה"כ אין ממש קשר בין סלטיקס של היום וסלטיקס של פעם. למה אני אומר את זה? כי לפעמים אנשים באמת מאמינים שהקבוצה שלהם יותר מוסרית או שהאנשים שמשחקים בה יותר טובים או שאוהדים של קבוצות אחרות יותר מטומטמים או לא יודע מה, אם מישהו זוכר את הריבים המאוד מטומטמים סביב אוהדי מכבי ת"א ושונאי מכבי ת"א בפורום כדורסל לפני כמה חודשים. בעיני זה היה מאוד ילדותי.
כשהייתי קטן אהדתי את מכבי חיפה, למה? כי אבא שלי אהד אותם, למה? כי הוא גר בחיפה לפני שעברנו לרחובות. ולמרות ההתחלה האקראית הזו הייתי אוהד מאוד שרוף, עד שיום אחד התבגרתי ומצאתי דברים אחרים קצת יותר חשובים (כמו כדורסל, אבל לא רק). ב-NBA אהדתי את שיקגו, נראה לי שדי מובן למה, ובשנים האחרונות עברתי לפיניקס, כמובן בגלל סטיב נאש. אני חושב שאוהדים זה דבר מאוד חשוב, ובלעדיהם לא היה משחק מכל הבחינות. אני גם חושב שאין דבר יותר מרגש מלצפות במשחק ספורט כשאתה באמת אוהד את אחת הקבוצות. יחד עם זאת כדי שנזכור תמיד שבסה"כ הבחירה די שרירותית. אפילו הפרופסור שהפליא וסיפר כאן על ההיסטוריה שלו והסלטיקס (והאמת לא קראתי את כל המאמר כי אני קצת ממהר) צריך לזכור שסה"כ אין ממש קשר בין סלטיקס של היום וסלטיקס של פעם. למה אני אומר את זה? כי לפעמים אנשים באמת מאמינים שהקבוצה שלהם יותר מוסרית או שהאנשים שמשחקים בה יותר טובים או שאוהדים של קבוצות אחרות יותר מטומטמים או לא יודע מה, אם מישהו זוכר את הריבים המאוד מטומטמים סביב אוהדי מכבי ת"א ושונאי מכבי ת"א בפורום כדורסל לפני כמה חודשים. בעיני זה היה מאוד ילדותי.
כן, אבל אז הגיע לארי בירד
נכון שאין הרבה קשר בין בוב קוזי לפאול פירס, אך ביניהם היה לארי בירד ושנות ה-80 שהחזירו אותי חזרה לסלטיקס בגדול, במיוחד ל-"שונא" (לא ממש שונא...אבל לא מסמפט) לייקרס. לארי הפך אז לשחקן האהוב עלי ביותר! אבל לאט לאט האהדה לסלטיקס גוועה וכן האהדה לניקס (הרבה בגלל אייזיה תומאס), עברתי לפלורידה בשנת 2001, ומאז אני רוצה שההיט תתגבר ותנצח. למה? כי אני הולך לאולמם 10-15 פעמים בעונה, כל משחקיהם בטלוויזיה, אני קורא עליהם כל הזמן בעתונים המקומיים, אני רואה את השחקנים מסתובבים בסאות'-ביץ', וסטודנטים לשעבר שלי עובדים שם! גם כשאתה עובר את גיל ה-70 הטרוף של הילדות קצת גווע (למרות שאשתי וחברי טוענים שלא רק שהוא לא גווע ---הוא אפילו התגבר! לך תדע. אני חולה ספורט, כל ספורט. מחר ויום ראשון מבחני ארה"ב בהתעמלות ועוד, ובעוד שבוע שחייה, ואני גדלתי שחיין במכבי בת-גלים (אלוף הארץ בגילאי 9-10 ב-50 מטר חזה...התחרות היתה בין שני מצופים בכנרת...), ושחייה היא אחד הענפים הקרובים אלי ביותר.
נכון שאין הרבה קשר בין בוב קוזי לפאול פירס, אך ביניהם היה לארי בירד ושנות ה-80 שהחזירו אותי חזרה לסלטיקס בגדול, במיוחד ל-"שונא" (לא ממש שונא...אבל לא מסמפט) לייקרס. לארי הפך אז לשחקן האהוב עלי ביותר! אבל לאט לאט האהדה לסלטיקס גוועה וכן האהדה לניקס (הרבה בגלל אייזיה תומאס), עברתי לפלורידה בשנת 2001, ומאז אני רוצה שההיט תתגבר ותנצח. למה? כי אני הולך לאולמם 10-15 פעמים בעונה, כל משחקיהם בטלוויזיה, אני קורא עליהם כל הזמן בעתונים המקומיים, אני רואה את השחקנים מסתובבים בסאות'-ביץ', וסטודנטים לשעבר שלי עובדים שם! גם כשאתה עובר את גיל ה-70 הטרוף של הילדות קצת גווע (למרות שאשתי וחברי טוענים שלא רק שהוא לא גווע ---הוא אפילו התגבר! לך תדע. אני חולה ספורט, כל ספורט. מחר ויום ראשון מבחני ארה"ב בהתעמלות ועוד, ובעוד שבוע שחייה, ואני גדלתי שחיין במכבי בת-גלים (אלוף הארץ בגילאי 9-10 ב-50 מטר חזה...התחרות היתה בין שני מצופים בכנרת...), ושחייה היא אחד הענפים הקרובים אלי ביותר.
בארה"ב עוד משתנה: ליגה נשיונל או ליגה אמריקן
בארה"ב ישנו עוד משתנה חשוב באהדת קבוצה זו או אחרת, והוא הליגה בה היא משחקת. אם אתה אוהד האמריקן ליג בבייסבול (למשל אני), אני אוהד את היאנקיס ולא את המטס מהנשיונל ליג (שתיהן בניו-יורק), וכשיש "וורלד סרייס" אני בעד הקבוצה המייצגת את האמריקן ליג. בפוטבול והוקי קרח זה בדיוק הפוך: אני אוהד את הנשיונל ליג. לכן הקבוצה "שלי" היא הניו-יורק ג'איינטס ולא הג'טס. בהוקי זה הריינג'רס של ניו יורק, ולא הדווילס. אפילו בכדורסל זה עדיין "קצת" כך: אני אוהד את הניקס והבוסטון עוד מימי הנשיונל ליג. הנטס הם עדיין בראשי "אמריקן ליג", ואותו דבר עוד קבוצות שאני לא אוהב בנבא כגון הספארס!
בארה"ב ישנו עוד משתנה חשוב באהדת קבוצה זו או אחרת, והוא הליגה בה היא משחקת. אם אתה אוהד האמריקן ליג בבייסבול (למשל אני), אני אוהד את היאנקיס ולא את המטס מהנשיונל ליג (שתיהן בניו-יורק), וכשיש "וורלד סרייס" אני בעד הקבוצה המייצגת את האמריקן ליג. בפוטבול והוקי קרח זה בדיוק הפוך: אני אוהד את הנשיונל ליג. לכן הקבוצה "שלי" היא הניו-יורק ג'איינטס ולא הג'טס. בהוקי זה הריינג'רס של ניו יורק, ולא הדווילס. אפילו בכדורסל זה עדיין "קצת" כך: אני אוהד את הניקס והבוסטון עוד מימי הנשיונל ליג. הנטס הם עדיין בראשי "אמריקן ליג", ואותו דבר עוד קבוצות שאני לא אוהב בנבא כגון הספארס!
Knight of Darkness
New member
יוסטון, בגלל שחקן אחד
מישהו יכול לנחש מי? כמובן ש"החלום". הוא היה שחקן מיוחד והתאהבתי באסתטיקה של המשחק שלו. ואחרי זה כשבארקלי הצטרף אליו ואל דרקסלר אז בכלל התכרתי להם למרות ההפסדים המעצבנים והאינסופיים בפלייאוף ליוטה וסיאטל. אהדה זו הלכה ונחלשה קצת בשנים האחרונות בגלל סיבות ברורות. לגבי כדורגל, ליברפול, מימי רובי פאולר וסטיב מקמנמן וכיום סטיבן ג'רארד(את אואן אף פעם לא ממש אהבתי...).
מישהו יכול לנחש מי? כמובן ש"החלום". הוא היה שחקן מיוחד והתאהבתי באסתטיקה של המשחק שלו. ואחרי זה כשבארקלי הצטרף אליו ואל דרקסלר אז בכלל התכרתי להם למרות ההפסדים המעצבנים והאינסופיים בפלייאוף ליוטה וסיאטל. אהדה זו הלכה ונחלשה קצת בשנים האחרונות בגלל סיבות ברורות. לגבי כדורגל, ליברפול, מימי רובי פאולר וסטיב מקמנמן וכיום סטיבן ג'רארד(את אואן אף פעם לא ממש אהבתי...).
Copyright©1996-2021,Tapuz Media Ltd. Forum software by XenForo® © 2010-2020 XenForo Ltd.