לרפורמה של האקדמיה הייתה תכלית אחרת מלרפורמה
הגרמנית. זה שונה מאוד ממה שנטלה על עצמה אותה סמכות שהציעה את הרפורמה בכתיבה הגרמנית, שהקו המנחה שלה הוא להיפטר מרבדים ארכאיים של השפה שכבר אינם מייצגים את מצבה העדכני בעידן המודרני. בארץ הניסיון היה לאופטימיזציה ולהסדרה של השימוש באמות קריאה בכתיב חסר ניקוד ולמודרניזציה של תעתוק של מילים לועזיות השגורות בלשוננו. מצד אחד להמליץ על השמטת רוב אמות הקריאה למשל במילים לועזיות (לכן תאורטי, רציונלי, אידאלי, ולא תיאורטי, רציונאלי ואידיאלי). מצד אחר להוסיף ככל האפשר יותר אמות קריאה בעברית. בחלק זה של המשימה יש קושי בהצפת העברית באמות קריאה בייחוד בתנועות EE (ליבי, מגינים) ו-O (אומנם, אונייה). קל להוציא דיבת האקדמיה רעה, אבל אם מקשיבים לשיקולים שהנחו את מי שישבו על המדוכה במשימתם אולי מבינים שהדברים אינם פשוטים ובסך הכול הם עשו את מלאכתם יפה. אתה ושכמותך אינכם זקוקים לארגז כלים טכני, כי אינך עורך טקסטים של אחרים, אלא כותב את הטקסטים של עצמך, ויש לך סמכות מלאה לכתוב איך שאתה רוצה, ומיומנותך בכתיבה לא רעה כלל, כך שאינך מסתכן מאוד. אם מישהו יבוא אליך בטענות, אתה תעמוד שם ותגן על העדפותיך, וסומכני עליך שלא תישאר חייב לאיש. אבל אני, העורך טקסטים רבים של אחרים, איני רשאי להחיל בחופשיות את טעמי האישי, ואם אני מציע לכותב שינוי עליי לנמקו בנימוק החורג מ"כך אני אוהב/חושק", ולעומת זאת אם אני מציע לחרוג מהתקן, צריך שיהיה לי נימוק להצדיק את הסטייה הזאת ולהראות שהוא אינו פרי של בורוּת או של רשלנות. כי אם יבואו אליו בטענות, הוא לא יהיה מצויד להגן על הטקסט שלו, ויכולה להיגרם לו מבוכה, אף עוגמת נפש כדי ביזיון וקצף, כל אלו שאילו היו נופלים בחלקי הייתי שולף את חרב לשוני החדה ומשסף את המתגרים בי באבחה או שתיים, אך כיוון שאיני שם, עליי לחסם את הטקסט כדי שהוא יהיה עמיד בלי נוכחותי ובלי להלבין פני הלקוח שלי. בכל מסע ההתנגחות שלך נגד האקדמיה אינך מביא בחשבון את הצורך הזה ברפרנס רשמי, אובייקטיבי, מוסמך ומנומק היטב, ולפעמים נראה כאילו אתה משתמש בהם כבודקי טקסטים אוטומטי, והם מציקים לך בסקייפ ובאימייל הפרטיים שלך, וכל תאוותך היא לנופף באנרכיזם המסוים שלך כדי לענות: ואני, דווקא, דווקא, אכתוב "יאמר" במקום "ייאמר", או משהו כזה. יש סיפור של לפונטיין על אב ובנו וחמור שהולכים בדרך ועוברי אורח מטיפים להם מוסר ומעירים להם הערות מכוערות. סופם שהם הולכים ונושאים את החמור על כתפיהם. אולי השניים תמימים, כמו בסיטואציות רבות בחיים אבל העומדים מהצד וקוראים קריאות גנאי בלי לקחת אחריות מלאה על השלכות הקריאה שלהם ובלי להביא בחשבון את המעגל הרחב, הם היוצאים בלתי-מוחמאים ביותר בכל הסיפור.
