מגיע לי מזל טוב ??????
היום לפני 11 שנים נישאתי לבחירת לבי. לימים.....אם ילדי . נער צעיר, חנוט בג'קט פישטן, לחוץ ומזיע. עומד ליד נערה תמירה ארוכה ומצודדת. שמלה לבנה, הדוקה. רגל ארוכה מציצה משסע עמוק. חופה מהודרת על הדשא ליד אגם מהביל ומלא יתושים. ארוע מוקפד לפרטי פרטיו. מוזיקה. מזון. מפיות וצילומים. זוגיות מוזנחת, חסרת סיכוי, מתנהלת ללא הכוונה. היתה שם הרבה צביעות. היו שם הרבה שקרים עצמיים. היו שם תקוות לא מבוססות. היתה תמימות. וכן...היתה גם אהבה. זוכר את הלילה בו החלטנו להינשא, חיינו אז ביחד, כבר מספר שנים. נסענו בלילה קיצי במכונית הקטנה, חזרה מבית הורייך הרחוק. מרבית חברנו כבר היו נשואים. ההורים ציפו, אף שלא לחצו. זוכר איך אמרנו אחד לשני: "טוב נו. יאללה. אז נתחתן כבר" זה היה כי ככה כולם. זה היה כי ככה ציפו. זה היה כי ככה התבקש. זה היה כי ככה ראוי. זוכר בוקר של שבת אחת, כחודש לפני החופה. בדירה הישנה בגבעתיים. התעוררתי בצהרים אחרי ריב מתסכל. התקלחתי. הסתבנתי ובכיתי. אמרתי לעצמי למה? אולי לא? אולי לוותר? ושטפתי את הסבון מגופי ואיתו את שאריות הרהורי הכפירה. ויצאתי מחייך ומפויס ונסענו לים. נפלנו קורבן לשיטה עתיקה. לתמימות שדובקת ברבים. רצינו לצמוח ולגדול ולהיות כמו כולם ולהביא ילדים. לא עצרנו לחשוב ולהבין. לא יכולנו. לא היינו מסוגלים. לא היו לנו הכלים. ולך .... את שלבי בחר. את שקרובה מכולן. את שזרה ומנוכרת. את שבחרת לחלוק איתי את שנות עלומייך. את ששהית במחיצתי לפרקים. את שהבאת לי (לנו) שני ילדים. מה לאחל לך? מזל טוב?
היום לפני 11 שנים נישאתי לבחירת לבי. לימים.....אם ילדי . נער צעיר, חנוט בג'קט פישטן, לחוץ ומזיע. עומד ליד נערה תמירה ארוכה ומצודדת. שמלה לבנה, הדוקה. רגל ארוכה מציצה משסע עמוק. חופה מהודרת על הדשא ליד אגם מהביל ומלא יתושים. ארוע מוקפד לפרטי פרטיו. מוזיקה. מזון. מפיות וצילומים. זוגיות מוזנחת, חסרת סיכוי, מתנהלת ללא הכוונה. היתה שם הרבה צביעות. היו שם הרבה שקרים עצמיים. היו שם תקוות לא מבוססות. היתה תמימות. וכן...היתה גם אהבה. זוכר את הלילה בו החלטנו להינשא, חיינו אז ביחד, כבר מספר שנים. נסענו בלילה קיצי במכונית הקטנה, חזרה מבית הורייך הרחוק. מרבית חברנו כבר היו נשואים. ההורים ציפו, אף שלא לחצו. זוכר איך אמרנו אחד לשני: "טוב נו. יאללה. אז נתחתן כבר" זה היה כי ככה כולם. זה היה כי ככה ציפו. זה היה כי ככה התבקש. זה היה כי ככה ראוי. זוכר בוקר של שבת אחת, כחודש לפני החופה. בדירה הישנה בגבעתיים. התעוררתי בצהרים אחרי ריב מתסכל. התקלחתי. הסתבנתי ובכיתי. אמרתי לעצמי למה? אולי לא? אולי לוותר? ושטפתי את הסבון מגופי ואיתו את שאריות הרהורי הכפירה. ויצאתי מחייך ומפויס ונסענו לים. נפלנו קורבן לשיטה עתיקה. לתמימות שדובקת ברבים. רצינו לצמוח ולגדול ולהיות כמו כולם ולהביא ילדים. לא עצרנו לחשוב ולהבין. לא יכולנו. לא היינו מסוגלים. לא היו לנו הכלים. ולך .... את שלבי בחר. את שקרובה מכולן. את שזרה ומנוכרת. את שבחרת לחלוק איתי את שנות עלומייך. את ששהית במחיצתי לפרקים. את שהבאת לי (לנו) שני ילדים. מה לאחל לך? מזל טוב?
