מרימה את הכפפה השניה
מטאור יקירינו, בתיאוריה כל המילים היפות נגד שנאה ונגד רגשות שליליים וכמה שזה רק גורם נזק וכו´ זה טוב. אתה לא יכול לשפוט ולהטיף לאנשים שעברו מה שאתה לא עברת בחיים וגם לא תעבור. אתה לא יכול להבין-גם אם מאד תנסה-מה זה להינטש ולהירדף עד חורמה על ידי אנשים שלא עשית להם דבר רע מימיך.. ואני ארחיב בענין הזה כי זה חשוב: כולנו גדלים על הקונספציה שבית ומשפחה זה הדבר הכי החשוב בעולם וככה גם הכל מכוונן אצלינו-שכשצריך-יש מי שיהיה שם בשבילך, שלהם תמיד יהיה אכפת, שתמיד יהיה לך שמה מקום. ויותר מזה, אין לך ברירה משום שאתה ילד קטן חסר ישע ומה שיש לך בעולם זה רק הבית וההורים. כשהדבר הזה מתפוצץ לך בפנים פעם אחר פעם, כשאתה מושלך כמו נעל ישנה חסרת תועלת מביתך היחיד על ידי הוריך מולידיך רק בגלל שסטית מהדרך שהם אילפו אותך אליה, כשאתה חוטף מקום רצח, התעללות נפשית בלתי פוסקת שכוללת איומים, השפלות, בוז ומוציאים עליך את כל התיסכולים האפלים שהצטברו להם, כשמתנכלים לך גם אחרי שכבר עזבת את הבית, כשמעלימים לך מסמכים חשובים שהגיעו בלית ברירה לבית ההורים משום שמה לעשות, זו הכתובת שלך... כשאתה נכנס למערבולת של מאבק קיומי בלתי פוסק כשהאשמים היחידים לו הם הוריך ומחנכיך שלא מספיק שנטשו אותך על לא עוול בכפך אלא ממשיכים גם אח"כ להתעלל בך, לנדות אותך מהמשפחה ולרמוס את רגשותיך בכל עת מצוא. כשהוריך, שילדו אותך, מתנכרים אליך כאילו היית אדם זר, מסרבים להכיר בקיומך בעיתות שמחה ועצב, בעת מצוקה וצורך, גם כשאתה ילד רך בשנים, לפעמים אפילו קטין, כשאתה נתקל פעם אחר פעם בחומת לב אבן וברשע מכוון - אל תצפה שלא יפער פצע, שלא יווצרו משקעים. מטאור אחי, זה נורא יפה לומר "בואו כולנו נחזיק ידים, נשב במעגל, נתחבר לעולם ונאהב את כולם למרות הכל" איך אתה יכול לומר שאנחנו מגזימים אם החרא שאנחנו אוכלים ממשיך וממשיך ולמרות כל האהבה וההתחשבות ורגשות המשפחתיים שאנחנו מפגינים- כל מה שאנחנו זוכים לו זו רק התנכרות והפנית עורף? אתה לא "זכית" לקבל את מנת הגן עדן הזו ממשפחתך. רבים מאיתנו כן. אני היום יודעת שהורי המליטו 13 ילדים שלא חפצו בהם מכל וכל. המליטו אותם רק בגלל שאסור הלכתית למנוע הריון... שהיה להם נוח עם כל ילד שעזב את הבית. שהם עשו כמיטב יכולתם למרר לילדים את חייהם כדי שיסיקו את המסקנה המבורכת להסתלק מהבית ולהסיר מהם בכך את הנטל המצפוני, הכלכלי והחינוכי שהימצאות פיזית של ילד בבית דורשת. שאף אחד לא ירצה לי כאן על "אהבת אם" או "אהבת אב" כאשר כל הילדים הרכים הללו נזרקים לישיבות ולפנימיות בגיל 13-14 ולא זוכים לטלפון התעניינות יחיד מהבית במשך שנים. שאף פעם לא מתעניינים אם הם צריכים משהו או סתם מה שלומם או אם נגמרו להם התחתונים. שלא לדבר על חיבוק אוהב כשהם בוכים או עצובים שיאשר להם שהם חשובים למישהו ביקום... שזה כבר לוקסוס. לדאבוני הרב, גדלים שם אצלינו בבית עוד כמה ילדים קטנים-אחים ואחיות מתוקים, חכמים ומוכשרים שלי-ועם כל יום שעובר נחרטת בהם הנכות הרגשית והנפשית של ילדים עזובים בנפשותיהם.ילדים שגדלים לבד, שלא מעניינים אף אחד, שלא זוכים לטיפת תשומת לב ואפילו לא לחיבוק. נכון, יש להם אוכל, מיטה לישון ובגד ללבוש. אבל גם כל זה בתזכורות בלתי פוסקות שעושים לך בכלל טובה. ואני מדברת על תזכורות מהסוג הזה מגיל אפס. אף ילד בבית שלנו לא ביקש להיוולד. למי שזה לא היה ברור לו. אז אני חושבת שנגרם לי, לאחי ולאחיותי, ללמד-וו ולעוד כמה מאיתנו שזכו לנטישה הזו-עוול שלא ניתן לכפר עליו. אני לא בטוחה שביום מן הימים לא נקום כמה מהילדים ונגיש תביעה משפטית משותפת כנגד הורינו. הנושא הזה עלה לא פעם. אולי רק בגלל האחים הקטנים שבבית אנחנו לא עושים את זה. אולי כי חבל על האנרגיות. מה שבטוח הוא שיש די והותר עילות לתביעה כזו. וכמו בכל סיפור כזה-מדובר במשפחה מכובדת ובתלמיד חכם שמנהל לעצמו חצר עם עדת מעריצים. אני לא אומרת שצריך כל החיים להסתובב עם רגשות שנאה ונקם. חבל על החיים שלנו שמתבזבזים תוך כדי כך. אבל יש לנו את כל הזכות לשנוא שנאת מוות את האנשים הללו (ספציפית), לאחל להם רק רע ואפילו לנקום בהם ולגרום להם שישלמו- אם תיקרה לפנינו הזדמנות. סליחה שאני לא יפת נפש כמוך. sorry, לא ניתן לי הלוקסוס הזה לפתח נפש יפה ואוהבת כל אדם. כמו שאני לא יכולה להטיף לקרבן אונס שתאהב ולא תשנא את התוקף משום שאין לי מושג מה עברה, ככה אתה וכל אחד אחר כאן שלא חווה מה שאנחנו חיינו, אינכם יכולים בשום אופן לשפוט אותנו ולהטיף לנו לא לשנוא או להרגיש מה שאנחנו מרגישים. תהיו חברים שלנו, תתמכו בנו, אולי תקשיבו אבל אל תחליטו לנו מה להרגיש- כי אין לכם מושג על מימדי האסון שנחרת בנפשותינו. אין לכם. וכמו שלה-פיי אמרה לי: אנשים צריכים happy end בכל מקרה. אז זהו, במקרה הזה אין happy end. ולא יהיה.