קיימות שתי בעיות עם המשפט הראשון
(מהשני אני אתעלם). בית הספר גורם נזק. לא לכל הילדים. אבל לרובם. במיוחד לחריגים. וחריגים זה למשל, ילד שמן. כי ברב בתי הספר אין ילדים בעלי נכויות. כך ש"שונות" בבית הספר היא עניין יחסי אבל גם הם סובלים. מספיק ילדים חשים שהם מושפלים בבית הספר. מספיק ילדים מקבלים מכות, נדחפים ומסכנים. אם את מחזיקה בדעה ש"מה לא הורג, מחשל" הרי שבית הספר הוא המקום המתאים. בבית הספר קיים העוול שבמידור החד גילי (מאמר מאת דן לסרי, מצוי בספר "חינוך ביתי באופן טבעי, עמ' 71). להלן מס' ציטוטים: "ככל שאדם הוא יותר ייחודי כך חבריו יהיו בטוווח גילאים גדול יותר, שכן הוא מחפש (ומוצא) את בני מינו. האיכות הפנימית הקשורה לאופי, לאישיות, לנטייה של חבריו, חשובה לו יותר מאשר בני הגיל. ככל שאדם הוא בינוני יותר כך יהיו לו יותר חברים בני גילו". ועוד: "יש קשרי גומליןם הדוקים בין המידור החד גילי לבין התפיסה המוסללת של החיים. ילד שגדל בתוך המרחב הממודר מבין שיש מסלול אחד תקין ונורמלי. .. מובן מאליו שבגיל שתים עשרה עוברים מבית ספר יסודי לחטיבת הביניים ומחטיבת הביניים לתיכון.... המרחב העצום שמחוץ למסלול נותר לא נודע... בתוך המסלול ברור לך מאין אתה בא ולאן אתה הולך... ילדים מתרגלים לחשוב על עצמם במונחים כאלה. אחר כך, כשהם יוצאים למרחב הפתוח של החיים הממשיים הם מרגישים אבודים לחלוטין וממהרים למצוא נתיבים אחרים דמויי בית ספר... אנשים אלה יהיו הראשונים לשכפל את הגישה המסלולית לחיים ולדכא את כל מי שאינו נמצא בה ובפרט את ילדיהם". כשילדים חוזרים מבית הספר יש צורך לתקן את הנזקים: החל מארוחה ושתייה, שאינם נעשים כראוי בבית הספר (השרותים אינם נקיים, ילדים מהכיתות הגבוהות עושים שם דברים שאין לעשות, ובכל מקרה אין שם נייר טואלט. האוכל נאכל לאחר שנמעך שעתיים בתיק, על שולחן לא נקי ובתנאים לא אידיאלים), דרך שיחה הם ההורים על מה היה בבית הספר ועוד. וכמובן, יש להכין שעורים למחר (אפילו אם המורה לא דורשת...). אחרי הצהרים לא נעשה homescooling, הולכים לחברים (חברים מהכיתה?), הולכים לחוגים (שהבחירה שלהם נעשית בין השאר על בסיס "מי מהכיתה הולך לחוג") והופ, לישון. איני זוכרת באיזה פורום הועלתה השאלה כמה זמן בממוצע הורים מבלים עם ילדיהם. התשובה היתה ארבע שעות ביום. בחינוך הביתי אני מנסה קודם כל למנוע את הנזק שגורם בית הספר. אחר כך אני עוזרת לילדים ללמוד, להתפתח. הידעת שמשרד החינוך דורש מתלמידי י"א לעשות עבודה על ספרי קריאה, כשאחד משלושת המומלצם הוא "על העיוורון" של סרמאגו. אם כבר זוועות, אמליץ לילדיי על "אלני" לניקולס גייג'. ילדיי ילמדו כל מה שירצו, תוך כדי פיקוח והכוונה שלי. הם לא ילמדו שטויות, לא יצטרכו להקשיח עורם כדי לשרוד וכשיגיו לגיל, יוכלו לעשות כל מה שיבחרו.
(מהשני אני אתעלם). בית הספר גורם נזק. לא לכל הילדים. אבל לרובם. במיוחד לחריגים. וחריגים זה למשל, ילד שמן. כי ברב בתי הספר אין ילדים בעלי נכויות. כך ש"שונות" בבית הספר היא עניין יחסי אבל גם הם סובלים. מספיק ילדים חשים שהם מושפלים בבית הספר. מספיק ילדים מקבלים מכות, נדחפים ומסכנים. אם את מחזיקה בדעה ש"מה לא הורג, מחשל" הרי שבית הספר הוא המקום המתאים. בבית הספר קיים העוול שבמידור החד גילי (מאמר מאת דן לסרי, מצוי בספר "חינוך ביתי באופן טבעי, עמ' 71). להלן מס' ציטוטים: "ככל שאדם הוא יותר ייחודי כך חבריו יהיו בטוווח גילאים גדול יותר, שכן הוא מחפש (ומוצא) את בני מינו. האיכות הפנימית הקשורה לאופי, לאישיות, לנטייה של חבריו, חשובה לו יותר מאשר בני הגיל. ככל שאדם הוא בינוני יותר כך יהיו לו יותר חברים בני גילו". ועוד: "יש קשרי גומליןם הדוקים בין המידור החד גילי לבין התפיסה המוסללת של החיים. ילד שגדל בתוך המרחב הממודר מבין שיש מסלול אחד תקין ונורמלי. .. מובן מאליו שבגיל שתים עשרה עוברים מבית ספר יסודי לחטיבת הביניים ומחטיבת הביניים לתיכון.... המרחב העצום שמחוץ למסלול נותר לא נודע... בתוך המסלול ברור לך מאין אתה בא ולאן אתה הולך... ילדים מתרגלים לחשוב על עצמם במונחים כאלה. אחר כך, כשהם יוצאים למרחב הפתוח של החיים הממשיים הם מרגישים אבודים לחלוטין וממהרים למצוא נתיבים אחרים דמויי בית ספר... אנשים אלה יהיו הראשונים לשכפל את הגישה המסלולית לחיים ולדכא את כל מי שאינו נמצא בה ובפרט את ילדיהם". כשילדים חוזרים מבית הספר יש צורך לתקן את הנזקים: החל מארוחה ושתייה, שאינם נעשים כראוי בבית הספר (השרותים אינם נקיים, ילדים מהכיתות הגבוהות עושים שם דברים שאין לעשות, ובכל מקרה אין שם נייר טואלט. האוכל נאכל לאחר שנמעך שעתיים בתיק, על שולחן לא נקי ובתנאים לא אידיאלים), דרך שיחה הם ההורים על מה היה בבית הספר ועוד. וכמובן, יש להכין שעורים למחר (אפילו אם המורה לא דורשת...). אחרי הצהרים לא נעשה homescooling, הולכים לחברים (חברים מהכיתה?), הולכים לחוגים (שהבחירה שלהם נעשית בין השאר על בסיס "מי מהכיתה הולך לחוג") והופ, לישון. איני זוכרת באיזה פורום הועלתה השאלה כמה זמן בממוצע הורים מבלים עם ילדיהם. התשובה היתה ארבע שעות ביום. בחינוך הביתי אני מנסה קודם כל למנוע את הנזק שגורם בית הספר. אחר כך אני עוזרת לילדים ללמוד, להתפתח. הידעת שמשרד החינוך דורש מתלמידי י"א לעשות עבודה על ספרי קריאה, כשאחד משלושת המומלצם הוא "על העיוורון" של סרמאגו. אם כבר זוועות, אמליץ לילדיי על "אלני" לניקולס גייג'. ילדיי ילמדו כל מה שירצו, תוך כדי פיקוח והכוונה שלי. הם לא ילמדו שטויות, לא יצטרכו להקשיח עורם כדי לשרוד וכשיגיו לגיל, יוכלו לעשות כל מה שיבחרו.
