cogito ergo sum
הבטחון שקיומך כממשי ולא כאשליה (כממשי - לא כחומרי) נובע מעצם ביטחונך בקיום. ישנה תחושה, או מחשבה - ולכן ישנו משהו בהכרח. אתה זה שמכנה את אותו משהו כאתה, ואתה המחיל (במקרה שאתה סולפסיסט, או לא מחיל - במקרה שאתה לא סולפסיסט) את אותו אתה על הקיום כולו. זה דומה לקוגיטו של דקרט - אני מטיל ספק משמע אני קיים. רק שאני סבור שאין הצדקה לתפוש גם את האני כטבעי ומובן מאליו (וכאן הפתח, לדעתי, ליציאה מסולפסיזם - האני משורטט תמיד על רקע, כפעולה, לא כממשות נפרדת מהסובייקט). לדעתי, זיהוי הרשמים החושניים עם החומר אולי מועיל, כדבריך, אך רחוק מלהיות דבר אחר מלבד תיאוריה על תפיסה. המשפט האחרון שלך יצא דווקא טוב מאוד - כי בו אתה מבהיר שכוונתך היתה שלמעשה מה שאנו מניחים הוא אובייקט, שהגישה המיידית שלנו אליו היא באמצעות רשמים חושניים - ומכאן העדיפות של התיאוריה החומרית על התיאוריה הנפשית (עדיפות ניצחת, אלמלא הקשר שלנו עם הסובייקט שהוא אנחנו, הנתפס כנפשי, היה מיידי יותר). הדואליזם חומר רוח תופס באופן לא רע את ההבדל שאנו חשים בין החוויה המיידית שלנו את עצמנו (אנחנו לא תופסים את המחשבה ואת הרגש שלנו באמצעות החושים) ובין האופן בו אנו חווים אחרים (באמצעות החושים). החומר מזוהה עם האובייקט והרוח עם הסובייקט. ואולי זהו חומר בשפת היומיום - מה שנתפש באמצעות החושים; רשמים, ולא דבר חומרי/פיזיקלי בהכרח.