סיפור ל../images/Emo117.gif חלק ראשון
כיצד נשאה סבתא עכבישה את האש סיפור מסורתי של שבטי צ'ירוקי וצ'וקטאו אנשי צ'וקטאו מספרים את סיפורה של סבתא עכבישה בדרך זו. הם אומרים שבימים ההם – הרבה לפני הימים האלה – כל היצורים עלו מאמא אדמה. כל היצורים באו ממקום שהוא עמוק בבטן האדמה. כל היצורים, הציפורים, בעלי ארבע-רגליים, יצורי הים, החרקים, הרמשים ובני האדם, נולדו כשעיניהם עצומות והם לא יכלו לראות. כשנוצרו כל היצורים הם נראו בתחילה כמו פרפרים. אין הכוונה לכך שהם יכלו לעוף. הכוונה היא לכך שכולם היו עטופים בדבר מה שנראה כמו פקעת. זרועותיהם ורגליהם היו מכונסים במהודק אל גופם והם לא יכלו לזוז. כל היצורים היו מונחים על הארץ בחשיכה והם רעדו כי היה להם קר. אבל המיסתורין הגדול שיצר אותם עדיין לא סיים את מלאכתו. המיסתורין הבחין באומללותם של היצורים הללו. הציפורים לא יכלו לעוף. בעלי ארבע הרגליים לא יכלו להלך בחורש ולמצוא מקומות מחיה. הדגים לא יכלו להגיע לנהר כדי ללמוד כיצד לשחות. הרמשים לא יכלו להתחפר אל תוך העפר או להתגודד על מי הנהר. בני האדם שכבו על הארץ רועדים מקור. המיסתורין הגדול ריחם על היצורים ושלח מישהו בעל עוצמה לטפל בהם. אותו בעל עוצמה הוציא זמן רב בקילוף הפקעות מעל כל היצורים השונים. הוא יישר את רגליהם וייבש כל אחד מהם. אחר כך פקח בזהירות את עיניהם, אחת אחת. אבל לא הרבה השתנה. העיניים שנפקחו לא ראו דבר. כל העולם היה חשוך. לא הייתה שמש. לא היה ירח. לא היו אפילו כוכבים בשמיים האפלים. בתחילה, נעו היצורים לאט. הם גיששו באצבעותיהם, בסנפיריהם, בכפותיהם ובנוצותיהם כדי לנסות ולהבין היכן הם. משום שרק נולדו, כולם היו רעבים. אם מצאו משהו בחשיכה שלא אכל אותם קודם, הם טעמו אותו. אם הטעם היה טעים, הם אכלו אותו, אבל נא, לא מבושל. לא הייתה אש לבשל עליה. אחרי שהדבר נמשך זמן מה נפגשו כל היצורים במעגל. זו הייתה המועצה הגדולה הראשונה ואף אחד לא הגיע באיחור. בעלי ארבע הרגליים ובעלי הכנף התחילו לשוחח כולם יחד, אבל בני האדם אמרו מעט מאוד. בעלי ארבע הרגליים ובעלי הכנף החליטו ביניהם שהחיים לא היו טובים כלל. הם הסכימו על כך שהכל היה קר ומאמלל. הבריאה הייתה צריכה להשקיע עוד עמל כדי להפוך את כל הקושי הזה לכדאי. כיצד יוכלו לתקן זאת כדי שהחיים יהיו טובים? כל היצורים בעלי ארבע רגליים וכל בעלי הכנף עמדו סביב מתלוננים על הבריאה. המיסתורין הגדול החליט לשלוח חום ואור לכל היצורים האומללים. הנהר זרם אל תוך אגם גדול. כמובן שאף אחד לא ידע זאת כי היה חושך ואף אחד מן היצורים לא ראה את האגם. כמה מהם חשו במי הנהר וישעו כי הוא רטוב וקר. כמה מהם אפילו מעדו לתוכו ועתה היו רטובים בנוסף לזה שהיה להם קר והם היו אומללים. בלב האגם היה אי, שאף אחד לא ראה. עץ שקמה גדול צמח במרכזו. ובכן, הוא גדל שם אבל עכשיו היה העץ מת. השקמה הפכה מכשול חלול שהצביע בחדות אל השמיים הכהים כמו אצבע מדובללת. המיסתורין הגדול היכה בברק את גזע השקמה והעץ החלול עלה באש. האש נישאה אל השמיים והיא בערה על רקע החשיכה. כל היצורים שניצבו במעגל המועצה הביטו באש שעל האי. הם ראו כמה בהירה הייתה והם ראו שהיא מראה דברים שלא היו שם קודם. זה היה אור והם רצו אותו. לאחר זמן החלה האש בגזע השקמה לדעוך. האש הפכה לפחמים בזמן שהעץ החלול בער בלא להבה. אבל הפחמים עדיין הפיצו נגוהות וכל היצורים, הציפורים, בעלי ארבע רגליים, יצורי הים, הרמשים ובני האדם רצו את מה שמפיץ את הנגוהות. קול אחד שאל באפלה, "מה זה?" קול אחר ענה שאולי זו אש, אבל התשובה הזו גרמה לדיון ממושך, "אם זו אש, אז מדוע היא שם?" הדיון נמשך והוחלט שאם האש מפיצה אור, כולם זקוקים לה. מה יועילו להם פחמים מהבהבים על האי במרכז האגם. אבל כיצד ישיגו את האש? אף אחד לא ידע. הוחלט שאחד מהם יצא לשם ויחזור עם האש. הם כולם החליטו שזה רעיון נפלא, מה שנכון. מי יזכה בכבוד להביא את האש עבור כל היצורים? עכביש מים קטן, שחור עם פסים אדומים, היה בקהל. הייתה זו סבתא עכבישה. סבתא עכבישה התנדבה, "אני יודעת שאני יכולה! לא תניחו לי לנסות?" היצורים בעלי ארבע רגליים ובעלי הכנף התבוננו בסבתא עכבישה בזוהר האש שהגיע מעבר למי האגם. לא. היא הייתה קטנה מדי. מישהו גדול יותר, אולי חזק יותר, סביר להניח שמהיר יותר צריך לעשות את העבודה. באותו זמן, דיבר אופוסום. "תנו לי לנסות. אני יודע שאני יכול להביא את האש הבייתה. הביטו בי! אני מנהיג גדול בין בעלי ארבע הרגליים. שילחו אותי אל האי. משום שאני צייד גדול, אקח חתיכה מן האש ואשא אותה בחזרה בזנבי העבות." לאופוסום היה זנב יפה ועשיר, אולי הזנב העשיר ביותר מלכל היצורים ההולכים על ארבע. המועצה החליטה שאופוסום יכול ללכת ולהביא את האש הבייתה. מה זה? אתם אומרים שלאופוסום אין זנב פרוותי עשיר ויפה? ובכן, יכול להיות שאתם צודקים, אבל פעם היה לו. אופוסום ירד אל גדת האגם. הוא בדק את המים בבהונותיו והם היו קרים. הוא כמעט קפא, אבל הוא לא התכוון לסגת עכשיו. הוא נכנס לתוך המים צעד קטן אחרי צעד קטן, וכהיה במים עד הצוואר, התחיל להאבק ולהתיז מים לכל עבר. אחרי כמה זמן למד לשחות. באיזשהו אופן בכל מקרה. אופוסום עשה דרכו אל האי ואחרי כמה זמן גם הצליח להגיע אליו. לקח לו הרבה זמן. הוא גרר את עצמו אל החוף וניסה לנער את המים מפרוותו. היה לו קר ושיניו נקשו. הוא התקדם לעבר השקמה החלולה והאש. הוא התקרב יותר ויותר עד שהתקרב מספיק קרוב והרים מקל קטן בוער. אופוסום תקע את המקל בין שערות זנבו הנהדר כך שיוכל להשתמש בכפותיו כדי לשחות בחזרה. אבל הזנב החל מעלה עשן והאש אחזה בו. אופוסום רץ בחזרהאל האגם. זנבו הבוער התעופף מאחוריו. הפעם לא נכנס למים צעד קטן אחרי צעד קטן. הוא זרק את עצמו אל תוך האגם וזנבו הבוער כבה בקול תסיסה דועך. אופוסום המסכן! כל פיסת שיער בזנבו נשרפה. אתם רואים, צדקתם לאופוסום אין בכלל שיער זנב עד היום. ולכן, התכנסה המועצה של כל היצורים בפעם השניה כדי למצוא את המתנדב שיביא את האש מן האי. אותה עכבישה קטנה, שחורה עם פסים אדומים, עכבישת מים, עדיין הייתה שם בהמון וסבתא עכבישה אמרה שוב, "אני יודעת שאני יכולה! לא תניחו לי לנסות בפעם הזו?" אבל לא. בפעם הזו בחרו בציפור. זה היה עורב. עורב היה פיקח. למרות שהעולם היה עדיין חשוך ברובו וקר רוב היצורים כבר הבינו שהעורב היה היצור הפיקח ביותר, בהרבה יותר, בין בעלי הכנף. לעורב היה קול שירה ערב במיוחד. היצורים היו מתאספים סביבו כדי להאזין לשירתו הנפלאה. שיריו חיממו אותם. עורב היה גאה בעצמו מאוד. "אולי אופוסום לא יכל להשיג את האש, אבל אני יכול. אעוף לעבר האי עם כנפי הגדולות ואשא את האש בחזרה במקורי. הביטו בי!" אתם רואים, אף אחד מן היצורים בעלי ארבע רגליים או בעלי הכנף לא הבין מהי האש באמת. עורב המריא לאויר והיכה בכנפיו היפות, כנפיו הלבנות ועף אל גזע השקמה הבוער שם הרחק על האי כדי להביא את האש. מה זה? אתם אומרים שלעורב אין כנפיים יפות לבנות? ובכן, יכול להיות שאתם צודקים, אבל אז, לפני הרבה זמן, היו לו. עורב עף מעל האגם ועט על השקמה. העשן שעלה ממנה נכנס לעיניו והן התחילו לגרד והוא הרגיש שדמעות זולגות על נוצותיו הלבנות והיפות. אבל זה לא עצר אותו, לא לא! הוא חג סביב העץ פעמיים ושלוש ואז עף ישר אל מרכז העץ החלול בדיוק למקום בו הייתה האש חמה במיוחד.