למנהלי הפורום

הרמנה

New member
למנהלי הפורום

בכל העמוד, העצות היחידות שהילה ברק נותן הן שימוש בכדורים נגד דיכאון. אם הוא קשור לחברת תרופות כלשהי, לא נראה לי שפורום ייעוץ פילוסופי הוא המקום לקדם את ענייניה. אם הוא סתם התייאש מרוח האדם והתחיל להאמין בפתרונות כימיים בלבד, גם אז לא נראה לי שפורום ייעוץ פילוסופי הוא המקום לבטא גישה כזו. זה צורם מאוד, לא רק לי אלא לעוד משתתפים כמו שראיתי. אני מבינה שחלק מרוח הפורום היא מתן כבוד לכל דיעה, אבל זה קצת עובר את הגבול. זה כמו שאני אלך ואייעץ בפורום סרטן לעשות מדיטציה, ורק לעשות מדיטציה, ולהתעלם מטיפולים פיזיים. קצת פרופורציות, ואם אין לו אז כדאי לכפות עליו.
 
הסירי דאגה מליבך

אם תעייני בדפיו הצהובים של הפורום (ואין הרבה, לצערי), תגלי שהילה ברק מלווה אותנו מזה עידן ועידנים (יחסית לגיל של הפורום ולדפיו). איני סבורה שהוא נציגה של חברת תרופות כלשהי אבל זו האג'נדה שלו ואם יש לך סייגים זה המקום וזו לבטח הבמה להביע אותה. מודה שייעוץ פילוסופי כן שמו הוא ולטעמי אינו כולל הפנייה לטיפולים תרופתיים (משהו אפלטון במקום פרוזק, בסגנון הזה). ואת תמיד מוזמנת לענות לאדם ישירות. מן הראוי כמדומני . זהו לבינתיים.
 

hilabarak

New member
את גם מפנה לא פעם לטיפול תרופתי, לא ?

אני לא מאשים, אלא שואל ברצינות, אם אני זוכר נכון.
 
נכון

יש מקרים בהם מוטב לשלב טיפול תרופתי יחד עם טיפול תרפויטי. אני נוהגת לכנות את התרופות נוגדות הדיכאון מסוג SSRI (המעכבות ספיגה חוזרת של הסרוטונין במוח), "אקמול לנפש"- הן משכחות את מכאובי הנפש ומקלות על הסובל מהם. אך כמו האקמול, גם תרופות אלה רק מקלות על הסימפטום אך לא "מרפאות" את הבעיה. כדי להתמודד טוב יותר עם הבעיה עצמה, רצוי מאד לפנות לאיש מקצוע (בדומה לפניה לרופא, בנוסף לנטילת האקמול) אשר הכשרתו מתאימה לפתרון הבעיה. חשוב להעיר כי יש לבחון כל מקרה לגופו- תרופות שונות מתאימות למצבים שונים- ולא דין אדם הסובל מדיכאון קל כדין אדם הסובל מפסיכוזה כלשהי. בכל מקרה, את האיבחון וההמלצה על אופן הטיפול הנכון רצוי להשאיר בידיו של מי שהוסמך לכך- רופא המשפחה/ פסיכולוג/ פסיכיאטר. בריאות גופנית ונפשית לכולנו, גילת א.
 
לדעה מקצועית נגד נוגדני דיכאון

ראי: http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArt.jhtml?itemNo=424594&sw=%F4%F1%E9%EB%E9%E0%E8% וכן: http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/879343.html
 
חן חן...

דעה מקצועית נוספת: "...אם אדם מקבל טיפול מתאים, הדיכאון הוא מחלה בעלת סבירות גבוהה לריפוי. לפסיכולוגיה ניסיון רב שנים בלימוד ובטיפול בדיכאון, וגם הטיפול התרופתי במחלה השתפר לאין ערוך בעשור האחרון". ראה, מניחה כי ידוע לך כי קיימות אסכולות שונות בכל תחום, וכי תמיד תימָצֵא דעה מנוגדת לכל דעה שנביא. מפנה אותך לסדרת מאמרים מקיפה העוסקת בדיכאון ובטיפול בו (מאת הפסיכולוג הקליני פרופ' אורן קפלן). שים לב במיוחד לכותרות: הגורמים לדיכאון, הטיפול הפסיכולוגי בדכאון והטיפול התרופתי בדיכאון. על-קצה המזלג, הפרופ' קפלן גורס כי שילוב של התערבות פסיכולוגית ותרופתית נותנים את המענה הטוב ביותר עבור מרבית הסובלים מדיכאון. בברכת לילה מחוייך
גילת א.
 

hilabarak

New member
אני חושב שקצת הפכת את היוצרות בדוגמא

אם נמשיך את המשל שלך - אנשים מתלוננים על סרטן ורוצים לעשות מדיטציה, ואני אומר "לכו לרפואה" הוויכוח היחיד שיש לי עם אנשים הוא "האם אני מאבחן נכון דיכאון" ובשאלה הזו תשימי לב לצערי שחלק מהאנשים שהמלצתי להם ענו לי "כבר ניסינו" זאת אומרת שהאבחנה שלי לא תלושה מהמציאות, הרי לא נותנים סתם תרופות אנטי דיכאוניות לאנשים. עכשיו לשאלה, האם בדיכאון צריך להפנות לפסיכיאטר ? מדיונים שעלו כאן לא פעם ולא פעמיים, אני חושב שיש הסכמה מלאה, גם בין אנשי המקצוע בתחום הייעוץ הפילוסופי (וגם הפסיכולוגיה) שכדאי שדיכאון קודם יטופל על ידי רפואה ואחרי זה ישולב טיפול פילוסופי/פסיכולוגי.
 

hilabarak

New member
אני מדבר כמובן מהניסיון והידע שלי ולא ממחקר

ממה שאני מכיר, כל אנשי הייעוץ המיקצועי מסכימים שבעת בעייה אמיתית (נשתמש בהגדרתה של עננית הנוצה - דיכאון/פסיכוזה), אין ספק שנדרשת התערבות פסיכאטארית. ואני חושב שהיא גם העלתה יפה את שאלת הגבול בין עצבות לדיכאון. אני לא איש מקצוע באף תחום, לכן אני בטח לא אכנס לשאלת הגבול בין עצבות שניתנת לטיפול באמצעות מפגשים, לבין דיכאון שדורש התערבות תרופתית (ובטח שמפגשים יהיו תוספת מבורכת). המצחיק הוא שאפילו המאמר שהבאת לא חולק על דיעה זו (לפי הפרשנות שלי). אם אני אעשה טיעון פשטני - הוא טוען בעיקר שפסיכאטרים רבים נותנים תרופות אנטי דיכאוניות לעצבות, במקום לשלוח את המטופלים הללו לטיפול אמיתי. לא ראיתי שהוא העלה פתרון רציני למצבים של פסיכוזה פעילה או דיכאון מז'ורי (הוא הזכיר, אבל לא טען שאדם בפסיכוזה פעילה לא נדרש טיפול תרופתי). האם היד קלה על ההדק ? אולי אבל זה לא אומר שלא צריך בכלל נשק.
 
אגב, ברק...

מאחר ובתגובות שאני כותבת אני מזדהה בשמי הפרטי, אתה רשאי לעשות בו שימוש כשאתה מתייחס לדבריי. בניק "עננית נוצה" אני ממשיכה להשתמש מטעמי נוחות ותו לא
לילה נעים, גילת א.
 

hilabarak

New member
מקובל, למרות שנראה לי שאם נמשיך לתמוך

בטיפול התרופתי במקרים קיצוניים, נשאר כאן לבדנו.
 
תיקון קטן

אני בעד טיפול תרופתי גם במקרים שאינם קיצוניים- על-אף תופעות הלוואי (שהן בד"כ קלות- על-אף שכל מקרה לגופו ולא נגזור מן הכלל אל הפרט). כאשר לאדם יש בעיה פיזית, לרוב אינו נרתע מלקחת תרופות שבכוחן לסייע לו ולשפר את מצבו- גם אם יש להן תופעות לוואי. בעיות "נפשיות" (ואין לי, לצערי, בימים אלה את הפנאי הדרוש כדי להעמיק בסוגיות פילוסופיות, כגון "מהי נפש") הן בעלות ביטוי פיזי (ושוב- מבלי להכנס לסוגיית הביצה והתרנגולת) בר טיפול- ולו לשם הקלה על הסימפטומים. טיפול בבעיה עצמה, לטעמי (ושוב- כל מקרה לגופו), יהיה יעיל יותר בשילוב של טיפול תרופתי ופסיכותרפוטי. בנוסף לאלה- ורק בנוסף- אפשר, ולפעמים אף רצוי, לשלב יעוץ פילוסופי/ אימון וכד', שאינם מסגרות טיפוליות. לחיות בשלום עם עמדות המנוגדות לשלנו- זהו עניין של בחירה חופשית. מי שיבחר "להשאירנו כאן לבדנו" מפאת השקפת עולם השונה משלו- שיבוסם לו. נ.ב. אין לך מה לפחד להישאר אתי כאן לבד...
יום נפלא, גילת א.
 

hilabarak

New member
טוב רק אם נישאר לבד, תצטרכי למצוא נושאים

מעניינים לדון בהם.
 
באשר למשפט האחרון בדבריך...

דיכאון- באופן חד-משמעי- צריך שיהיה מטופל במסגרת הטיפולית המתאימה- פסיכולוג קליני/ פסיכיאטר. לעולם אין לקבל לייעוץ פילוסופי/ אימון (אני משלבת את השניים יחדיו) אדם הסובל מדיכאון או פסיכוזה. יחד עם זאת, לא כל עצב הוא דיכאון- אפילו לא עצב עמוק- ואנשים שהם "רק" עצובים בהחלט יכולים להנות מתועלת רבה, גם ממי שלא הוכשרו לעסוק במקצועות הטיפוליים. דבר נוסף, אני סבורה כיהטיפול התרופתי והתרפויטי מוטב שייעשו בד בבד. יום טוב, גילת א.
 

הרמנה

New member
אני אגיד לך מה הבעיה האמיתית

לתת עצות זה לא חכמה. זה בחינם, וכל אחד יכול. בדרך כלל המייעץ, גם אם הוא לא מרוויח כסף, מקבל משהו מהנתינה שלו. יכול להיות שאבחנת הדיכאון שלך תמיד נכונה. התגובות, 'כבר ניסינו', מלמדות שזה לא עבד. על זה אתה עונה משהו כמו, זה לא עובד כי את/ה (הנועץ/ת) מתנגד עקרונית. ואז אתה מביא דוגמאות להמחשה מעולם הרפואה. (שוב, אני מדברת על צורת הניסוח והדיון שלך בעמוד האחרון, לא לפני כן, כי לפני כן לא ראיתי). כאן הבעיה האמיתית מתחלקת לשתיים: אחת, לך תמצא טיפול 'הולם' במסגרות הקיימות. טיפול נפשי הוא דבר יקר, במיוחד אם המטפל מוסמך לרשום כדורים. אם הוא לא יקר, הוא נעשה דרך מסגרות מסובסדות, ואז הוא, ברוב המקרים, לא מתאים. המסגרות המסובסדות מכילות רק את מי שלא מתפקד בכלל, ולא את מי שהתפקוד שלו לקוי או מופרע. זה סוג של מלכוד 22, ואתה שולח את זה שאומר לך שהוא לא משוגע, אל לב המלכוד. שתיים, גם הרפואה עצמה, זאת שפותרת בעיות פיזיות ולא נפשיות (למרות שאנחנו יודעים כבר שבעיות נפשיות יש להן נראות פיזית) - גם היא לוקה באותם כשלים. הרבה פעמים דבר שאין לו תרופה גם אין לו אבחון. הרבה פעמים, למשל, אם אתה רוצה לטפל בעצמך בצורה 'אלטרנטיבית' (לקחת צמחים, תזונה ותוספי מזון שהוכחו מדעית כיעילים לבעיות מסויימות), קשה לך להגיע לאבחון המתאים, כי הרופאים (ה'קונבנציונליים') מאבחנים על פי התרופות שיש להם להציע. אותו הדבר קורה בתחום הנפשי - אם רופא קופת חולים יודע שיש תור מכאן ועד עוד חמש שנים לשיחות עם פסיכולוג או פסיכיאטר, הוא ירשום כדורים. או יפנה למישהו שירשום כדורים. ואז זאת הופכת להיות הדרך הקלה, דרכה של היען שטומנת ראשה בחול, ולא הצורה שבה מתמודד עם המצב המתלונן (הנועץ). אני מניחה שאתה יודע שאלו הם פני הדברים ואתה אומר, בסדר, אין טעם לשבת ולהפנות אצבע מאשימה למקומות שקשה לפתור. יותר קל לפתור בעיות ברמת הפרט מאשר ברמת הכלל, ולהגיד לפרט שילך בדרך שמכתיב הכלל. להגיד שהוא לא מנסה ולא מתאמץ מספיק. רק שלא תמיד זה נכון. יש הרבה מאוד אנשים שמתאמצים ומנסים ובכל זאת לא מצליחים, פשוט כי אין להם ליווי מתאים, או הדרכה. ואז הם מגיעים לכאן. לי יצא להכיר הרבה אנשים שלקחו כדורים לבעיות נפשיות. לחלקם הכדורים עזרו ולחלקם לא. באופן די גורף אני יכולה להגיד, שהכדורים עזרו למי שבנוסף להם קיבל עזרה של שיחות וליווי אנושי די צמוד, ואמין. ככה שהכדורים, כשלעצמם, לא פותרים כלום בלי תוספת. והתוספת הזאת היא עניין יקר, והרבה פעמים תלויה ברצון טוב ויכולת כלכלית של מישהו בסביבה של הנועץ. ובדרך כלל זאת הבעיה - שאין שם רצון טוב ו/או יכולת כלכלית. זאת הסיבה שמישהו פונה לפורומים כאן, ברשת, ולא הולך בדרך הישירה והפשוטה והקלה אליה אתה מפנה.
 

hilabarak

New member
יש הרבה צדק בדברייך, אבל אני מכיר גם צד שני

של אנשים שחוו חוסר איזון מהותי ביותר, וסירבו לקחת טיפול תרופתי (למרות שהוא גובה בטיפול פסיכולוגי מקצועי ואיכותי). והתופעות החריפו, וגרמו לאובדן לא קטן (בסוף חלק מהסביבה מגיבה לחוסר תפקוד). ובסוף הם לקחו טיפול, ואז גם הטיפול הפסיכולוגי הגיב יותר טוב, ואז הם ירדו במינון, והרוויחו מכל הכיוונים (חלק לאחר מספר שנים כבר הפסיקו טיפול). אני לא טוען שזה קל, או שטיפול פסיכולוגי טוב נגיש לכולם. אבל התרופה נגישה, ולא פעם סרבנות הטיפול היא זו שמעצימה בעיות לחינם.
 
למעלה