למי שייכת היצירה?

[Rivendell]

למי שייכת היצירה?

העליתי את זה כאן כבר פעם, אבל הדיון שהיה לא סיפק את סקרנותי, והחלטתי לנסות שוב. מעניין אותי למי לדעתכם שייכת היצירה - ליוצר או לעולם? הכוונה שלי היא לסיטואציה ספציפית יותר: למשל היומן של אנה פראנק. או דוגמא יותר קיצונית (כי אנה פראנק כן רצתה שיומנה יפורסם) - קפקא, שהובטח לו שכתביו יישרפו אחרי מותו. אז נכון, היינו יוצאים מאוד מופסדים אם אכן הספרים של קפקא היו נשרפים ולא יוצאים לאור. מצד שני - זה שלו. הוא כתב את זה. זכותו להחליט מה יקרה לזה. לא? זה נכון גם לגבי מכתבים שיוצאים לאור, וכו'. העמדה שלי מאוד מעורפלת. זה נושא אתי-מוסרי מסובך. כי מצד אחד, חבל לי על ההפסד, ו"הספרות שייכת לכולם". במקום מסויים, אני כן עושה את ההפרדה בין היוצר ליצירה. מצד שני - יצירה היא דבר כל כך אישי, ולא לכבד בקשה של אדם בנושא כזה זה מאוד לא לטעמי. כמו שאמרתי - הוא יצר את זה. במקום מסויים, זה עדיין שלו. מה אתם אומרים?

 

[Boojie]

ומי אמר בכלל שיש גבול חד וחלק?

יש טיעונים לכאן וטיעונים לכאן, וקשה לשלול אותם. ובסופו של דבר זה עניין של אינטרסים. באופן עקרוני, אני חושבת שמוסרית היצירה שייכת למי שכתב אותה, ולא משנה כמה אנחנו רוצים לשמר איזשהן זכויות של "האנושות" עליה. אבל אני גם לא יכולה להאשים מישהו שמפרסם יצירות חשובות בניגוד לרצון המחבר לאחר מותו. אבל צריך לזכור, אגב, שאני גם מאמינה שלאנשים מתים אין זכויות ממילא...

 

[Rivendell]

לא אני, מן הסתם ../images/Emo13.gif גם לי אין פתרון

אבל אני חושבת שתמיד מעניין לשמוע דעות של אחרים. לא בשביל להחליט, אלא פשוט כדי לפתוח את הראש, ולנסות לראות עוד צדדים של העניין.

 

[Guy K]

הסופר? שימות!

ממילא אחר כך דעתו לא משנה. דעתי בעניין היא שברגע שספר יצא מסף ביתו של הסופר - הוא נחלת הכלל. כל עוד הוא במגירה - זכותו לשרוף אותו.

 

[Rivendell]

אבל בהנחה שהוא לא יצא מסף ביתו

כמו במקרה של קפקא. כשקפקא היה בחיים, היחיד חוץ ממנו שקרא את יצירותיו היה מקס. קפקא לא רצה הרי להוציא את היצירות. מה הדין במקרה כזה לדעתך?

 

[Guy K]

אז זה כבר לא למגירה.

 

[arifell]

אני זוכר שהעליתי את השאלה פעם

באחד משיעורי הספרות שלי בכיתה ט (השנה היחידה שנהניתי מהשיעורים, כי לימדו את הספרות כמו שצריך, לא בחנו על זה, וכולם השתתפו בדיונים). "למה מותר לקבל הרבה הרבה פירושים שונים לאותו שיר" (אני מניח שזה היה בניסוח שונה וקצת פחות עילג, אבל אני עייף). והמורה שלי טענה שמרגע שכתב כלשהו פרוסם, זה שייך לעולם. היא נתנה דוגמה של ביאליק שהיה נוכח בערב שירה לכבודו, ומישהו נתן פירוש לאחד משיריו. ביאליק קם ואמר "לא לזה התכוותי" והתגובה הייתה, שזה לא משנה למה הוא התכוון. בן אדם יכול להחליט מה לפרסם. אבל מה שקורה עם זה אח"כ, אין לן זכות. הוא לא יכול להחליט שפירוש אחד הוא נכון ואחר הוא שגוי. מרגע שהוא שחרר את השיר לאוויר, הוא כבר שם. שיר הוא כמו תינוק. מרגע שהוא נולד, יש לו חיים משל עצמו.

 

[rigoletto111]

מזכיר את הסיפור המפורסם של עגנון

שנשאל מדוע קרא לכלב "בלק" וענה: תשאלו את ברוך קורצוייל, הוא בטח כבר יודע...

 

[een ogenblik]

לקארל צ'אפק יש סיפור בשם "המשורר"

(הסיפור מופיע הן ב"איש שידע לעופף" והן ב"סיפורים מכיס אחד". בסיפור מתרחשת תעונת פגע וברח, שהעד היחידי הוא משורר. המשורר אינו זוכר דבר מן התאונה, מאחר וכתב שיר ממש באותו הרגע. חוקר המשטרה מנתח את השיר, ומוצא בו את תיאור המכונית ומספרה. למשורר לא היה מושג שכל זה נמצא בשירו. האם חוקר המשטרה הבין את השיר טוב יותר מהמשורר? בקשר לתאונה - כן, בקשר לשאר - כנראה שלא. מרגע שיצירת אומנות יצאה לעולם היא ניתנת לפרשנות שאינה זהה דווקא לפרשנות היוצר, אך האם רק ליוצר מותר להוציאה לתחום הציבורי? כעקרון - כן, אבל אז צריך לשרוף את כתבי פרנץ קפקא, ולזה איני מוכנה באמת. אולי ליוצר חי יש זכות בלבדית להוציא את היצירה לעולם הרחב, אך אם השאיר יצירות אחרי מותו, לעולם יש זכות משלו עליהן?

 

[renjintso]

למחבר, עד לרגע

שבו הוא מחליט לפרסם. מהרגע בו היצירה פורסמה, אפילו בלי להיכנס לשיקולים אתיים: מעשית, היוצר מאבד שליטה עליה. אפשר לפרש אותה, לסלף אותה, היא עשויה (או עלולה), להשפיע על אנשים שונים באופנים שונים, וכל זה לגמרי לא שייך לאמן. אגב, זו גם הגדרה משפטית. אם הוא החליט לא לפרסם, זו זכותו, ומקס איכשקורימותו (ברנד?) עשה, לדעתי, מעשה פסול כשפירסם את הכתבים של קפקא. לנו יצא מזה משהו טוב מאד, אבל המעשה עדין פסול.

 

[מול פלנדרס]

אותי יותר עיצבן

המקרה של סקרלט מאשר המקרה של קפקא (וסליחה על ההשוואה). מה שמעצבן בסקרלט זה שבכלל מישהי אחרת כתבה מה יקרה אח"כ לדמות של מרגרט מיצ'ל. אם אותי זה מעצבן, אז יש סיכוי שגם את מיצ'ל זה היה מעצבן.

 

[Rivendell]

זה כבר דיון אחר, שגם אותו קיימנו

על ספרי המשך שכותב סופר אחר. אישית, אני איתך. אני חושבת שזה גובל בגניבה, אפילו אם נותנים לו את הזכויות. אבל היופי והגאונות של עבודת הסופר הם בעובדה שהוא בונה משהו חדש, יוצר עולם ודמויות. ברגע שהוא לוקח משהו של מישהו אחר - הוא בעצם לא עושה הרבה. זה קצת כמו לצייר משהו בעצמך במקום לצבוע בחוברת צביעה.

 

[מול פלנדרס]

אבל אפשר לראות את הקשר לדיון הזה

אני לא מדברת על האם מה שהסופרת השנייה איכותי, נחשב, שווה וכו' אלא מנקודת המבט של הסופרת המקורית שלקחו את היצירה שלה ועשו ממנה משהו בלי לשאול את רשותה. לדעתי, זה די דומה למה שעשו לקפקא, רק שזה עוד פחות לגיטימי.

 

[Rivendell]

אמרתי - לדעתי זו גניבה

אולי לא במובן החוקי, אבל בהחלט בכל קנה מידה אתי. יש לי מעט מאוד כבוד ל"יוצרים" כאלה, בעיקר כי אני לא ממש חושבת עליהם כעל יוצרים, מהסיבות שכבר ציינתי.

 

[אלת הירח]

אם סופר רוצה לודא באופן סופי ומוחלט

שלא יקראו את יצירותיו הוא צריך לשרוף אותם בעצמו ולא להגיד לחבר, במיוחד שמקס ברוד אמר לו שאין לו כוונה לכבד את משאלתו. ולכן יש שחושבים שקפקא לא באמת רצה שיצירותיו יושמדו.

 

[passiflora]

שאלה מצויינת...

קודם כל הרשי לי פתוח בהמלצה... אני יודעת שהשם פרוסט מעלה חששות אצל רב האנשים, ואני לא מתכוונת להמליץ על 'בעקבות הזמן האבוד', אם כי גם אותו כדאי לקרוא... אלא על 'על הקריאה'. פרוסט מעלה שם רעיון מעניין, שבעצם כל היצירות קשורות אחת לשניה, והקורא, דרך התפישה שלו והפרשנות האישית שלו, בעצם יוצר יצירה חדשה. שהרי כל ספר מעלה זכרונות, רעיונות ואסוציאציות שונות בעקבות טקסט, ובכך, יוצר בעצמו יצירה חדשה. אז זכויות היוצרים בוודאי שייכות ליוצר על פי חוק, וזכותו לעשות ביצירה ככל העולה על רוחו, גם אם אין זה לטעמנו. אך מרגע שפורסמה היצירה והפכה לנחלת הכלל, בעיקר בעולמנו היום, אין כמעט טעם לבקש בקשות לגניזת היצירה , לא?

 

[Rivendell]

ברור שמרגע שהיצירה כבר יצאה

אין ממש מה לעשות. לכן השאלה היא יותר אתית מפרקטית

.

 

[Ungareska]

יצירה שייכת לכולם.

אם נסטה רגע מתחום הספרות לתחום המוזיקה, אנו רואים מה קורה שתחום שיתוף הקבצים. הרבה פעמים שירים מגיעים לרשת לפני צאתם לחנויות, על אפם וחמתם של היוצרים. במקרים מסוימים אפילו מתפתחת איבה בין היוצר לקהל שלו ,כמו במקרה של מטאליקה שהתחילה להגיש תביעות , וכתוצאה מזה ה"מעריצים" החליטו לעשות ללהקה דווקא ולהפיץ את השירים שלה בכל דרך אפשרית. אני לא רואה הבדל בין זה לבין ספרות. מישהו יכול להחליט עד מחר שהוא לא רוצה שהיצירות שלו יפורסמו, אבל אם תהיה להם דרישה ומישהו יצליח לשים את היד שלו עליהם, דעתו של הסופר כבר לא תהיה רלוונטית.

 

[ענת פאינשטיין]

היצירה לא בדיוק שייכת לכולם

אם נפנה לחוק היבש כפי שאתם יודעים היצירה שייכת ליוצר או עזבונו עד 70 שנה אחרי מותו. הדבר אחיד לגבי כל מדיה - ספר או מוסיקה. אני יוצאת מנקודת הנחה כי יצירה היא דרכו של היוצר לתקשר עם העולם. במקרה זה היצירה שייכת לו. לטעמי, וא הגישה הזו כבר הבעתי, אין לחפש בספרים את מה שאין בהם והפרשנות וניתוח היתר לעתים הורס את היצירה. דווקא עכשיו יוצא לי להתמודד עם טקסט פילוסופי מתחום המשפטים המדבר על ניתוח הספרות ואני בהחלט מסכימה עם הכותב - אין להכניס ביצירה את מה שאין בה. ומכאן לשאלת הבעלות על היצירה - האומן שהביע את עצמו הוא "בעליו" של הביטוי. אנחנו אחראיים לצורה בה נבין אותם. אני גם מסכימה עם קודמיי כי העולם בלי קפקא היה חסר משהו והיה לי מאוד קשה לחיות מבלי להכיר את ספריו. אבל קפקא חשש בדיוק ממה שקרה - הניתוח והניסיון לייחס לו דברים שהוא לא התכוון לור. אני מביעה כאן את דעתי - הוא היה מתוסכל והכתיבה היתה הדרך שלו להתמודד עם קשיי החיים שלו וכאשר הופכים את זה לפילוסופיית חיים או הצדקה למעשי הדבר נראה כלא נכון. ייתכן וסופרים כמו טולקין, שבנו עולם יצרו מחוייבות בינם לבין הקוראים והעניקו את יצירתם לחברה ואחרים רצו לשומרה כמשהו פרטי ויש מקום לתת כבד לעמדת הסופר

 

[Rivendell]

הבעיה היא באמת האחריות שאנחנו

לוקחים על עצמנו כשאנחנו מעלים השערות כאלה - "קפקא לא באמת רצה שיצירותיו יושמדו". זו השערה, שיש לה ללא ספק בסיס הגיוני. אבל אף אחד מאיתנו לא הכיר את קפקא, והעובדה שאנחנו פועלים לפי השערות כאלה היא קצת בעייתית לטעמי, ברמה המוסרית. זה קצת כמו לקבל החלטה בשביל מישהו אחר. אפילו אם הוא כבר מת.