למה .

מיקושה

New member
למה .

בעצם כל כך חשוב לנו מה יחשבו עלינו..בוירטואליה..ואפילו מעט יותר מהחיים האמיתיים..
שיחשבו שאנחנו ..יפים..חסונים..סקסיים..אתלטיים..
מעודנים..חכמים..פורצי גבולות..מסתוריים..

הא?..

ערב צח ישראל
 

מיקושה

New member
כלומר..

נניחי..רק נניח..שמישהו כאן מתחזה ל..איזה רם מעלה..זה רק כי הוא חושב לעצמו שבתוך תוכו..הא כזה?..
חי תזמן יש לי מלא היום..
 

קרוסלע

New member
תחשבי רגע..

מי יתחזה לאיזה רם מעלה? מי שרוצה להיות כזה והיחס שהוא מקבל בעקבות ההתחזות זאת אחת הסיבות.
כאן או בין אנשים בשר ודם זה היינו הך..
לדעתי מה שמוצג כאן הוא אחד לאחד עם המציאות, בתנאי שעוקבים לאורך זמן ולא מחפשים עבודה קלה על פי הודעה אחת או שתיים..
 
תלוי בנו בעצמוננו

כשאת תפסיקי לחשבן כי נעים לך ככה ושכולם
יקפצו עם פליקלאק אז גם הסביבה יביטו בך
כאחת שיש לה אומצ.
את יפה וסקסית , חזקה מאושרת ומעלפת ....עכשיו תרימי אף למעלה ולענטז מצד לצד


פעם פחדתי ללכת ברחוב רק כי אני שמנה היום
אחרי תהליך הבנתי שמותר לי וגם ככה אני מצ'הו מצ'הו
אני יפה לעצמי שיגידו מה שהם רוצים
הרבה שנים של דמעות
הפכו לחיוך ענק ורחב סובבתי ומסובבת לא מעט ראשים של אנשים
היה אחד בלונדיני חתיך הורס שאמר לי " יפה שלי, יפיופה שלי"
מאז הכול הסטוריה

וגם תלוי באיזה יום השאלה הזו נשאלת חחחח
 

מיקושה

New member
את אישה יפה - ראיתי תמונה..

ויש לך בלונדיני..חח זה לא נחשב..
השאלה נשאלת בגלל שאני באמת רוצה לדעת..כמה זמן לוקח לאדם להסיר מסכות...
 
מיקוש בשניה

שתאהבי את עצמך כפי שאת מכול הבחינות
אבל ממש שתביטי במראה ותראי את הדברים היפים
גם אם הם לא אבל בעינייך תהיי יפה וכשתלכי ברחוב
ותרגישי הכי אבל הכיייי יפה , מוכשרת ושלמה
זה יהיה זה .
לי לקח המון המון שנים להבין שמותר לי ושאני שווה בן שווים
כאשר החברה שלנו לא תמיד נחמדה ופעם לא היו כל כך הרבה אנשים שמנים כמו היום הייתי חריגה אבל גם הייתי אישיות
לא נתתי לזה להפריע לי.
כשהתחלתי באמת לאהוב את עצמי רק אז הגיע ירידה במשקל
ושוב תלוי באיזה יום את שואלת אותי .
אני אחרי טיול בירושליים את יודעת כמה בני הדודים שלנו ריירו עליי חחחח
הוא נבהלל
אני לא מעודדת את עם ישראל להיות שמנים חחח קיבלתי מסר מוזר
זה קיים זה שם אז לפחות נהיה מאושרים עם מה שייש.

שוב זו עבודה ומתחילים עם המראה בבית להביט בה ולהתחיל
לאהוב אותך לפני כולם .לקנות לך כל מיני דברים יפים רק לך
לא לכול העולם אלא לך........
משם כבר לא יהיה אכפת לך מה יגידו עלייך.
אני מבטיחה לך.
 
לכל אחד יש את הדרך המעצימה.

.הדרך שמתאימה לי להתמודד עם אוכל,
באה מתוך ההפנמה שדברים שאני מתאמצת עבורם הם המשמעותיים עבורי.
להסתכל על עוגת שוקולד/חפיסת שוקולד ולהגיד לא !!
זאת התמודדות שהאפקט שלה הוא הרבה מעבר לחסכון בקלוריות.
אפקט מתמשך של הצלחה והמשמעויות רבות על רבדים נוספים.
 
גם אצלי זה ככה

אבל לא תמיד זה היה.
יש רגעי משבר, אבל הם הולכים ופוחתים.
במטבחון של המשרד היום יש המוןןןןןן דברים שאני מאד אוהבת, כי כולם חזרו מחו"ל, ודלת המטבח בדיוק מול דלת המשרד שלי.
כל פעם שאני נכנסת לשם, מכינה לי כוס קפה או מוזגת לעצמי מים, אני מביטה בהנאה על הקערות ונזכרת ב8 ק"מ שרצתי אתמול בלילה...
 
רצת אתמול במרוץ הנשים בהרצליה ?

ברור שייש נפילות

למדתי לקבל אותם ולזהות שאני בחולשה ולנסות למצוא את הטריגר ולעבוד עליו
אחלה למידה על עצמי דרך האוכל


אין אין על ההרגשה של אחרי הריצה שהכללל קטן עלי
 
כן :)

היה מדליק.
אבל אני חייבת לציין שממש לא הרגיש שהכל קטן עליי, היה לי לא קל בכלל, וזה בדיוק מה שהגביר אצלי את תחושת הגאווה וההיי.
יש לי חודש להגיע ל10 ק"מ, למירוץ נייקי.
 
אין על האינטואיציות שלי


סדר בבלאגן וכנראה שלא הייתי בהירה מספיק.
לפני ובתחילת הריצה, היכולת שלי לספר סיפורים לעצמי מתמודדת עם פסטיבל מספרי סיפורים

" חם מדי "
" הגוף עייף מאתמול "
"תעזבי תעברי לדוקים במזגן "
אצלי התחושה של האדרופינים (שאני מתרגשת מהם כל פעם מחדש
) מתחילה אחרי 2 ק"מ ואז אני צריכה להיות הבוגרת האחראית ולעצור היכן שהצבתי לעצמי.

במסגרת מרוץ היחד כל כך חזק שהאנרגיות מסביב יעזרו לך להגיע למטרה.

אחלה מרוץ נייקי.
 
אתמול

באמצע הדרך ממש רציתי לפרוש, התחלתי עייפה, בלי שאכלתי נכון, והייתי שניה לפני פרישה בנקודת ה4.
משהו בי אמר שצריך להמשיך ולנסות עוד קצת.
בהמשך הדרך פתאם קיבלתי רוח חדשה, משהו בי פתאם החליט ממש להלחם, עד הסוף המתוק.
אני מאד שמחה שהשלמתי הכל ולא נשברתי.
לצערי בסוף המירוץ לא המתין לי אף אחד (זה היה רגע אחרון אז הם לא באו לקבל אותי בסיום, בנייקי הם יבואו כולם, בן הזוג והילדים), שזה טיפה העיב עליי, אבל לא נורא.
 


לקחת תמר 20 דקות לפני הפעילות, הסוכר מתפרק והופך לזריקת מרץ היישר לדם.

את כל הספורט שלי אני עושה בחברותא, יש לכך יתרון עצום שתמיד יהיה מי שידרבן ברגעי קושי
התמונות של הלפני ואחרי..
השפה המשותפת.
שבא לי שקט, אני פורצת קדימה או מעיטה וזה קוד תנו לי ספייס

אין לי מושג בני כמה ילדיך, מה שבטוח שאת מעבירה להם מסר בעשייה שלך שגם אם הם אינם פיזית את אתם.
 
היית צריכה לראות אותם

כשהגעתי הביתה, ראו אותי עם החולצה, המספר והמדליה, הם כבר רגילים לזה, הגדול אפילו בא איתי פעםן אחת לבד כמלווה יחידי.
שניהם קפצו משולחן ארוחת הערב בשירים ושמחה "היא ניצחה היא ניצחה היא ניצחה", ורצו אליי בחיבוקים ונשיקות, זה היה כיף לא נורמלי לראות אותם כל כך גאים, שויתרתי על המקלחת (לא לגמרי כמובן...) ולקחתי כל אחד למיטה לזמן איכות, למורת העייפות והסרחון...
וכן, חשוב לי מאד להעביר להם מסר דרך העשייה שלי, של בריאות, ועשייה, של התמדה, והצבת אתגרים.
כי ילדים, הם לומדים דרכנו הרי, ומבחינתי הם לומדים דרכי ודרך העשייה האישית שלי, הרבה מעבר למה שהם לומדים בכל מקום אחר.
ולגבי התמר, בדרך כלל אני שותה קפה לפני, ואוכלת משהו קטן, פה פשוט לא היה מצב.
תודה על התמיכה, זה כיף.
 
למעלה