המוזיקה לא מתה
כל עוד אנשים מקשיבים לה... הקטע הוא שרוב הלהקות שעושות מוזיקה לשם עשיית המוזיקה והאמנות.. פשוט לא שורדים, או שהם יוצרים במחתרת... העולם התמסחר, אז המוזיקה גם התמסחרה. בעיני זה חילול הקודש, אבל מה לעשות... כשהעולם איבד את הערכים שלו, הוא איבד גם את המוזיקה. וחבל שלא אכפת לו מזה. ה"אמנים" של היום רוצים למכור, אז הם עושים "מוזיקה" בשביל הכסף. הם מוציאים להיטים לכריסטמס, כי זו התקופה שקונים בה מתנות. הם מתזמנים את יציאת השירים שלהם לרדיו לתקופה הכי מוכרת כשהם יהיו בתחרות עם ה"אמן" המתחרה. יש להם מנהלים שכותבים להם את השירים ומלחינים להם את המנגינות, וכשהם שרים מעוותים להם את הקול עם מחשב, ומנגנים להם את כל המוזיקת רקע, כך שכל מה שנשאר להם לעשות זה להיות יפים ולהצהיר שהם "לא מתכוונים לשכב עד החתונה". בגלל זה אמני פופ מצטלמים לעיתון או מתראיינים לטלויזיה - כי הם יפים. אני לא חושבת שאני יודעת איך נראים חברי להקת פינק פלויד, אבל העיקר שג´ניפר לופז כוסית עולם. המוזיקה שעליה מדברים בפורום הזה היא ממתי? שנות ה-60? 70? 80? בעיקר סיקסטיז-סבנטיז. למוזיקה הזו הייתה קרקע פוריה לצמוח ממנה. תחילת הרוק בסוף שנות ה-50 (ותסלחו לי אם אני טועה כאן, זה בהחלט אפשרי, אני לא בקיאה בחומר הזה כ"כ
): אלוויס, פרנק סינטרה, קליף ריצ´ארדס, אלה הם מלכי הרוק אנד רול שהתחיל בסוף הפיפטיז והתפתח בסיקסטיז עד לביטלס, הבירדז, דורז, רולינד סטונז.. ומכאן אנחנו כבר יודעים מה צמח לנו - פינק פלויד, לד זפ, מודי בלוז,גת´רו טאל, המי, הנדריקס, קלפטון, קינג קרימזון, ג´נסיס, דיפ פרפל ועוד ועוד ועוד... כ"כ הרבה, וכ"כ טוב... אבל ה"מוזיקה" של היום מתבססת על כסף, מסחור ותעשיה. ה"מוזיקה" של היום זו תעשיה, היא אפילו מוגדרת כך, כ"תעשיית המוזיקה". ה"מוזיקה" של היום נועדה לבדר, להוות מוזיקה ששומעים אותה, לא מוזיקה שמקשיבים לה, לשמש את הדור של היום, שצריך שהכל יהיה מהיר וקליל וקצבי ועובר מהר... הדור של היום צריך ריגושים קצרים, מהירים וחולפים, וה"מוזיקה" של היום מספקת לו את זה בצורה יעילה ביותר. יעילות ותחלופה, אלה מילות המפתח. פעם אנשים באמת הקשיבו למוזיקה, יצרו אותה כדי להגיד משהו, כדי למחות, כדי לשנות. הם כתבו מילים נוקבות כדי להביע רעיון מסויים, כמו בוב דילן, או שהם הלחינו קטע מורכב עם תזמורת סמפונית שלמה כדי להביע רעיון אחר, כמו המודי בלוז. בכל מקרה - הם רצו לשנות, הם רצו ליצור לשם היצירה, הם רצו להרגיש. היום לרגש אין תפקיד בפס הייצור הזה של הדיסקים והמיני דיסקים וה-DVD למיניהם. כמו שאמר יאיר לפיד בקטע על מותו של ג´ורג´ האריסון: "אולי אתם ילידי שנות השמונים או החמישים, אבל אני גדלתי שם, בשנות השישים-שבעים, ובאיחור של כמעט 30 שנה התברר לי שילדותי היתה מוצדקת. לרגע חזרנו לימים שבהם המוזיקה לא היתה תעשייה אלא אמנות. לתקופה שבה השירים של חמישה אקורדים עצרו מלחמה, עזרו לשחרור האשה, התגייסו לעזור לשחורים להשיג שוויון זכויות, אמרו לעולם שהחוקים התשנו והם לעולם לא יחזרו. אם אתם לובשים עכשיו ג´ינס, זה בגלל ג´ורג´. אם נדמה לכם שאהבה חשובה יותר מקריירה, זה בגלל ג´ורג´. אם אתם מעדיפים את החיים על פני עקרונות, זה בגלל שג´ורג´ אמר את זה ראשון." טוב, אני סיימתי את הנאום חוצב-הלהבות שלי
מצטערת, פשוט.. הנושא הזה של המסחור של המוזיקה פשוט מרתיח אותי כל פעם מחדש...
