הניבלונגים
New member
למה מתה המוסיקה?
באתרו "מתקדם", מעלה אורי בריטמן, שאלה מאוד חשובה בתולדות המוסיקה של שנות העשרים: מי ירה ברוק המתקדם?, המאמר מציע פתרונות ברובם סוציולוגים הנוגעים לטבעו של אומן הפרוג ולקהל הפרוג, ולשינויים ששני קהלים אלו עברו במהלך שנות השיבעים, עד להעלמותו הכמעט מוחלט של הפרוג כזרם מרכזי בעשייה המוסיקאלית הפופלרית, ולהעלמותו המוחלטת ממרכז הבמה של המוסיקה (המיינסטרים במוסיקה). בעוד המאמר הוא מאוד מעניין ומביא פתרון מאתגר לבעיה שהוצגה בו, הייתי רוצה להרחיב את היריעה, לא רק הפרוג מת, יותר ויותר אני משתכנע שהמוסיקה עצמה, כדרך חיים ואומנות הולכת ונעלמת, נכון אלבומים נוצרים ונמכרים בהמוניהם, אבל נראה לי שהיום יותר ויותר אנשים קונים מוסיקה שתלווה מסיבות, תלווה הכנת שיעורים, או תשמש כרקע במשרד ולא כמשהוא, שדורש שקט והתרכזות. יכול להיות שאני זקן ומסקב ללמוד דברים חדשים, אבל נראה לי שגם אלבומים חדשים ומרגשים יוצאים פחות ופחות, אישית, האלבום הכי חדש שיש לי הוא מ 1982 בערך, בשנים האחרונות כל דבר טוב שמשעים לי נראה לי כמו חיקוי דהוי למשהוא ששמעתי פעם, במקרה הטוב, או כאוסף צלילים חסר קשר שנאסף יחד למלודיה משעממת במקרה הרע, ובכל אופן, דיפ פרפל, ג´פרסון אירפליין או הדורס זה לא!. אני יודע שעדיין נוצרים דברים טובים ומעניינים מידיי פעם, יש מי שיזכירו את בק ואת The Flaming Lips, ועוד רבים אחרים, אבל ביניינו, כמה יצירות מופת אמיתיות נוצרו בחמש עשרה השנים האחרונות?, כאלו שגורמות לכם ללחוץ play מיד שהדיסק נגמר, או מביאות אותכם לדמעות?, זה עניין אישי, אז אני מניח שיש כמה, אבל לבטח הרבה פחות. יתרה מכך, סגנונות מוסקליים שלמים נעלמים, כבר דיברנו על הפרוג, שאומנם חיי וקיים אבל בשוליים של היצרה, ומה על הבלוז רוק?, הפסייח, שקיים גם הוא בשוליים ההזוהים יותר של התעשיה?, את הרוק הכבד הטוב והישן של פעם החליפו רוצחי חתולי של טראש מאטל, ורעשנים של ניו מאטל, ועוד כל מיני שמות כאלו שכבר מזמן הפסקתי לעקוב אחריהם. ועל כן השאלה שלי, לאן לעזעזל נעלמה המוסיקה?, למה אנשים הפסיקו לשמוע, ואם אנשים לא הפסיקו לשמוע, כפי שאני חושד, מדוע התעשייה מתעלמת מהם, ומעדיפה את מה שקל ופשוט?
באתרו "מתקדם", מעלה אורי בריטמן, שאלה מאוד חשובה בתולדות המוסיקה של שנות העשרים: מי ירה ברוק המתקדם?, המאמר מציע פתרונות ברובם סוציולוגים הנוגעים לטבעו של אומן הפרוג ולקהל הפרוג, ולשינויים ששני קהלים אלו עברו במהלך שנות השיבעים, עד להעלמותו הכמעט מוחלט של הפרוג כזרם מרכזי בעשייה המוסיקאלית הפופלרית, ולהעלמותו המוחלטת ממרכז הבמה של המוסיקה (המיינסטרים במוסיקה). בעוד המאמר הוא מאוד מעניין ומביא פתרון מאתגר לבעיה שהוצגה בו, הייתי רוצה להרחיב את היריעה, לא רק הפרוג מת, יותר ויותר אני משתכנע שהמוסיקה עצמה, כדרך חיים ואומנות הולכת ונעלמת, נכון אלבומים נוצרים ונמכרים בהמוניהם, אבל נראה לי שהיום יותר ויותר אנשים קונים מוסיקה שתלווה מסיבות, תלווה הכנת שיעורים, או תשמש כרקע במשרד ולא כמשהוא, שדורש שקט והתרכזות. יכול להיות שאני זקן ומסקב ללמוד דברים חדשים, אבל נראה לי שגם אלבומים חדשים ומרגשים יוצאים פחות ופחות, אישית, האלבום הכי חדש שיש לי הוא מ 1982 בערך, בשנים האחרונות כל דבר טוב שמשעים לי נראה לי כמו חיקוי דהוי למשהוא ששמעתי פעם, במקרה הטוב, או כאוסף צלילים חסר קשר שנאסף יחד למלודיה משעממת במקרה הרע, ובכל אופן, דיפ פרפל, ג´פרסון אירפליין או הדורס זה לא!. אני יודע שעדיין נוצרים דברים טובים ומעניינים מידיי פעם, יש מי שיזכירו את בק ואת The Flaming Lips, ועוד רבים אחרים, אבל ביניינו, כמה יצירות מופת אמיתיות נוצרו בחמש עשרה השנים האחרונות?, כאלו שגורמות לכם ללחוץ play מיד שהדיסק נגמר, או מביאות אותכם לדמעות?, זה עניין אישי, אז אני מניח שיש כמה, אבל לבטח הרבה פחות. יתרה מכך, סגנונות מוסקליים שלמים נעלמים, כבר דיברנו על הפרוג, שאומנם חיי וקיים אבל בשוליים של היצרה, ומה על הבלוז רוק?, הפסייח, שקיים גם הוא בשוליים ההזוהים יותר של התעשיה?, את הרוק הכבד הטוב והישן של פעם החליפו רוצחי חתולי של טראש מאטל, ורעשנים של ניו מאטל, ועוד כל מיני שמות כאלו שכבר מזמן הפסקתי לעקוב אחריהם. ועל כן השאלה שלי, לאן לעזעזל נעלמה המוסיקה?, למה אנשים הפסיקו לשמוע, ואם אנשים לא הפסיקו לשמוע, כפי שאני חושד, מדוע התעשייה מתעלמת מהם, ומעדיפה את מה שקל ופשוט?
) העולם נהיה טכני - המוזיקה נהייתה טכנית. כולנו ממהרים לאנשהו - גם המוזיקה ממהרת לאנשהו.