אי אפשר להגיד שהציונות מתה
מוות = חוסר קיום מוחלט.
הציונות אמנם נחלשה, אך לא מתה.
 
אני סבור שההיחלשות שלה החלה בשנות ה-90', והלכה והחמירה בשנות ה-2000 עד ימינו.
אני זוכר עוד בתור ילד מתחילת ה-90', איך הרוח במדינה היתה יותר פטריוטית, העברות של שמות שירים בקלטות, פרסומות, הוראות שונות. אז דיעות פוסט ציוניות כמו שתראה היום בעיתונים וברשת לא היו עולים על הדעת.
 
היום האווירה הרווחת בארץ היא עדיין (גם אם מעט פחות מהעבר) פרו ציונית, כל אותם מתוסכלי מדינה יהודית או אלה שתומכים באויב ורואים בציונות פשע הם בסופו של דבר מיעוט שדי לא נאהב ע"י רוב הציבור גם אם התקשורת מקדישה להם יותר מידי צומי.
 
לגבי הדת, אני מסכים עם החלק הראשון שיש קשר ברור ובלתי ניתן לניתוק בין תורת ומורשת ישראל לבין הציונות.
אבל לא מסכים שבשביל קיום הציונות חיוני לנתק את הדת ממנה, הדורות הראשונים של מקימי הישוב ומאוחר יותר המדינה היו בחלקם די מסורתיים והם קבעו את הסטטוס קוו שנמשך פחות או יותר עד היום אז על דעתם, ולא בהשפעת חרדים כלשהם כמו ששונאי הדת היום מנסים לספר לנו.
כמו-כן, הדתיים לאומיים הם הוכחה לשילוב של ציונות מדינית ודת.
 
חשוב גם להדגיש מה ההגדרה לציונות
ההגדרה המילולית הקלאסית היא דבקות בחיים בציון=ארץ ישראל.
ההגדרה שהיתה מקובלת בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 היא הקמת ישות מדינית יהודית, לאו דווקא בא"י.
ההגדרה שמקובלת החל משנת 1917+- היא קיום ישות יהודית עצמאית בארץ ישראל.
 
גם אז וגם כיום יש זרמים שונים בציונות, חלקם בעד מדינה על כל ארץ ישראל המערבית, חלקם מסכימים רק על חלק ממנה.
חלקם רוצים אופי דתי יותר למדינה, חלקם אופי חילוני יותר.
חלקם רוצים בכלל לנתק את הדת המדינה(בדרך פלא אלה מאבדים קשר עם הציונות בצורה עקבית כעבור זמן מסויים).
חלק בעד תרבות X, חלק אחר בעד תרבות Y.
אך כולם בזמן אמת מגדירים עצמם ציוניים.