חיים נחמן עלאק
New member
למה הציונות מתה?
למה הציונות מתה?
הרי ידוע לכל שהציונות מתה מזמן, אי שם בשנות ה-80, ואולי עוד לפני כן. זה לא אומר שבחברה אין ציונים נלהבים, גם עכשיו יש. אבל הם מזמן לא הקטר המוביל את החברה קדימה וקובע את הלך הרוח המרכזי בה. הציונים עכשיו הם מיעוט לא מלוכד ובמידת מה גם נבוך מהאידאולוגיה שלו, והחברה בכללותה (כווקטור הממוצע של כל אחת ואחד) מתייחסת להשקפת עולמם ומושא כמיהתם כאל השיגיון האישי של כל אחד ואחד מהם, כל אחד והשיגעון שלו. מה שקובע עכשיו את הלך הרוח הציבורי זה לא הציונות ואפילו לא הביטחון, למרות שעקב חשיבותו ושכיחותו של השיח הביטחוניסטי לפעמים נוצר רושם שהביטחון הוא חזות הכל בארץ, אבל לא כך הדבר. מה שבאמת קובע היום את הלך הרוח המרכזי בחברה זה הכלכלה. כמובן שאני מדבר עכשיו על החברה החילונית הנורמטיבית ולא על הציונות הדתית, זה סיפור אחר לגמרי.
הרהרתי רבות בדבר מות הציונות, למה האידאולוגיה הזאת לא החזיקה מעמד יותר מדור אחד או שניים, וקיבלתי איזו מין הארה, למרות שסביר להניח שזה סוד הידוע לכל.
ארעיות קיומה הייתה טבועה בציונות מראש ומראשיתה כאידאולוגיה המושתת על שני יסודות מנוגדים הנמצאים במצב של מאבק מתמיד. היסודות האלה הם הדת היהודית ושלילת הדת. בלי הדת אין ציונות, אין לה כל טעם. כל הסיפור הציוני מושתת על היסודות הדתיים, כמו הקשר לארץ ישראל, הרצון להקים מדינה יהודית בדומה לשתי הקודמות שכל הידע אודותיהן הוא מספרות יהודית דתית, הרצון הזה לקשר ביו התנ"ך לפלמ"ח ושאר ירקות. הרי אם התנ"ך הוא סתם גבב אגדות עתיקות בדומה לאלף לילה ולילה ואין לו שום קשר למציאות, אז באמת למה דווקא ארץ ישראל ולא ברלין? השואה נפלה על תקופת שיא המאבק על הקמת המדינה, אז ברלין לא הייתה אפשרית אז, אבל בעולם יש גם הרבה מקומות טובים אחרים. באותה תקופה מצב היהודים בעולם היה גרוע מאוד והייתה תחושה חזקה שליהודי אין לאן ללכת, אין מקום בעולם שבו הביטחון מובטח לו (מותרות כמו חיי רווחה אפילו לא היו בעולם המושגים של הדור ההוא), שאי אפשר כל הזמן לברוח מהבעיה ואין ברירה אחרת אלא לפגוש אותה פנים אל מול פנים ולהתאמת אתה. הרדיפות והאנטישמיות ליכדו את יהודי העולם סביב פרוייקט מדינת ישראל הצעיר, שנראה אז כמפלט ומשב רוח רענן בחיים יהודיים אפרוריים. אבל בשבעים השנים האחרונות "העולם הגדול" נעשה הרבה יותר ליברלי ומכיל, האנטישמיות פחתה ברמות עצומות מחד, ומאידך היהודי החילוני הנורמטיבי של היום התרחק מאוד מאותה דמות היהודי הסטריאוטיפית שהייתה מושא שנאתה של האנטישמיות הנוצרית הקלאסית, וצבר ישראלי חילוני צעיר של היום קרוב הרבה יותר מבחינה מנטאלית לבני דורו ומעמדו הגויים ממרכזי העצבים של המערב מאשר לדוסים עוטי שחורים או דתיים מזרחיים מניחי תפילין ומפרשי ספר זוהר. מקימי המדינה הצליחו במידה רבה ליצור יהודי מסוג חדש שלא יהיה דומה ליהודי הסטריאוטיפי והמוכר לגויים, אבל דבר דומה לזה שהושג בארץ בדרך של יצירת הישראליות קרה במקומות אחרים בעולם בבדרך של התבוללות. גם העולם, לפחות המערב, השתנה בתכלית, וגם היהודים השתנו, ועל פניו נראה שכבר אין שום צורך בציונות, וגם לא במדינת ישראל. ובעצם, גם לא ביהדות... מעולם לא היה חזון הרצל קרוב כל-כך למימוש, למעשה הוא קורם עור וגידים כבר עכשיו לנגד עינינו, ומי שראה את הסרט "המאמין" יבין אותי... הכוונה פה לחזונו הראשון, כמובן... ורק גחלת האמונה הדתית במעמקי נפשו של הציוני זה הדבר היחיד שעוד מחבר אותו איכשהו מבחינה רגשית לארץ הפיצית והנחמדת הזו.
אז אם אין דת אין ציונות. אבל כדי שהציונות תתקיים היה נדרש גם לקרוע את חבל הטבור היהודי המחבר אותו להוויה הדתית המושתת על מנהגים וחיי קהילה, היהודי היה צריך לנער מעצמו את הדת כדי שיתאפשר לו ליצור ולחיות יהודיות חילונית נורמטיבית ולהיות כמו כל העמים. אבל אם כבר להתנער מהדת, אז איפה לעצור? למה מנהגים וחיי יהדות מסורתיים זה פסול, אבל אמונה בתנ"ך זה דווקא מבורך? הרי בהתנערותו החלקית מהדת הדור הראשון קבע תשתית להמשך התהליך בדורות הבאים, שלא יהיו להם כבר אותם התסביכים היקרים, ההתניות התרבותיות ועולם המושגים כמו לדור הקודם, וכל מה שהדור הקודם נאבק למענו בחירוף נפש יהיה לו כבר מובן מאליו וטריוויאלי. והרי כל דור רואה בקודמו טרחנים זקנים שתקועים בעברם ומנהלים מלחמות שנגמרו או איבדו כל טעם, ולא מבינים שום דבר מהחיים כיום... כך שגם בלא התנערות מהדת אין ציונות. ואם אין דת אז אין גם את ההתנערות ממנה... לפעמים החיים הם פרדוקסאליים משהו... ומאידך גם מי שחוזר לדת האבות הוא שולל את אחד היסודות ההכרחיים להוויה הרוחנית הציונית ופשוט חוזר לחוויה הדתית הטרום-ציונית... ואם כך, אז מהי הוויה רוחנית ציונית? אולי לא יותר מסתם תסביך אחד גדול, שלא בא בטוב לאנשים קשוחים ופרקטיים?
המסקנה היא שהציונות היא מיסודה תופעה זמנית שיכולה להתקיים רק בצירוף של אמונות ומאווים מסוימים בראש מורעל אחד. כאשר הצירוף הזה מתפרק, בשביל הרוב זה או מילקי או ספר זוהר... ולחלק יש גם אופציה לאנה קארנינה...
למה הציונות מתה?
הרי ידוע לכל שהציונות מתה מזמן, אי שם בשנות ה-80, ואולי עוד לפני כן. זה לא אומר שבחברה אין ציונים נלהבים, גם עכשיו יש. אבל הם מזמן לא הקטר המוביל את החברה קדימה וקובע את הלך הרוח המרכזי בה. הציונים עכשיו הם מיעוט לא מלוכד ובמידת מה גם נבוך מהאידאולוגיה שלו, והחברה בכללותה (כווקטור הממוצע של כל אחת ואחד) מתייחסת להשקפת עולמם ומושא כמיהתם כאל השיגיון האישי של כל אחד ואחד מהם, כל אחד והשיגעון שלו. מה שקובע עכשיו את הלך הרוח הציבורי זה לא הציונות ואפילו לא הביטחון, למרות שעקב חשיבותו ושכיחותו של השיח הביטחוניסטי לפעמים נוצר רושם שהביטחון הוא חזות הכל בארץ, אבל לא כך הדבר. מה שבאמת קובע היום את הלך הרוח המרכזי בחברה זה הכלכלה. כמובן שאני מדבר עכשיו על החברה החילונית הנורמטיבית ולא על הציונות הדתית, זה סיפור אחר לגמרי.
הרהרתי רבות בדבר מות הציונות, למה האידאולוגיה הזאת לא החזיקה מעמד יותר מדור אחד או שניים, וקיבלתי איזו מין הארה, למרות שסביר להניח שזה סוד הידוע לכל.
ארעיות קיומה הייתה טבועה בציונות מראש ומראשיתה כאידאולוגיה המושתת על שני יסודות מנוגדים הנמצאים במצב של מאבק מתמיד. היסודות האלה הם הדת היהודית ושלילת הדת. בלי הדת אין ציונות, אין לה כל טעם. כל הסיפור הציוני מושתת על היסודות הדתיים, כמו הקשר לארץ ישראל, הרצון להקים מדינה יהודית בדומה לשתי הקודמות שכל הידע אודותיהן הוא מספרות יהודית דתית, הרצון הזה לקשר ביו התנ"ך לפלמ"ח ושאר ירקות. הרי אם התנ"ך הוא סתם גבב אגדות עתיקות בדומה לאלף לילה ולילה ואין לו שום קשר למציאות, אז באמת למה דווקא ארץ ישראל ולא ברלין? השואה נפלה על תקופת שיא המאבק על הקמת המדינה, אז ברלין לא הייתה אפשרית אז, אבל בעולם יש גם הרבה מקומות טובים אחרים. באותה תקופה מצב היהודים בעולם היה גרוע מאוד והייתה תחושה חזקה שליהודי אין לאן ללכת, אין מקום בעולם שבו הביטחון מובטח לו (מותרות כמו חיי רווחה אפילו לא היו בעולם המושגים של הדור ההוא), שאי אפשר כל הזמן לברוח מהבעיה ואין ברירה אחרת אלא לפגוש אותה פנים אל מול פנים ולהתאמת אתה. הרדיפות והאנטישמיות ליכדו את יהודי העולם סביב פרוייקט מדינת ישראל הצעיר, שנראה אז כמפלט ומשב רוח רענן בחיים יהודיים אפרוריים. אבל בשבעים השנים האחרונות "העולם הגדול" נעשה הרבה יותר ליברלי ומכיל, האנטישמיות פחתה ברמות עצומות מחד, ומאידך היהודי החילוני הנורמטיבי של היום התרחק מאוד מאותה דמות היהודי הסטריאוטיפית שהייתה מושא שנאתה של האנטישמיות הנוצרית הקלאסית, וצבר ישראלי חילוני צעיר של היום קרוב הרבה יותר מבחינה מנטאלית לבני דורו ומעמדו הגויים ממרכזי העצבים של המערב מאשר לדוסים עוטי שחורים או דתיים מזרחיים מניחי תפילין ומפרשי ספר זוהר. מקימי המדינה הצליחו במידה רבה ליצור יהודי מסוג חדש שלא יהיה דומה ליהודי הסטריאוטיפי והמוכר לגויים, אבל דבר דומה לזה שהושג בארץ בדרך של יצירת הישראליות קרה במקומות אחרים בעולם בבדרך של התבוללות. גם העולם, לפחות המערב, השתנה בתכלית, וגם היהודים השתנו, ועל פניו נראה שכבר אין שום צורך בציונות, וגם לא במדינת ישראל. ובעצם, גם לא ביהדות... מעולם לא היה חזון הרצל קרוב כל-כך למימוש, למעשה הוא קורם עור וגידים כבר עכשיו לנגד עינינו, ומי שראה את הסרט "המאמין" יבין אותי... הכוונה פה לחזונו הראשון, כמובן... ורק גחלת האמונה הדתית במעמקי נפשו של הציוני זה הדבר היחיד שעוד מחבר אותו איכשהו מבחינה רגשית לארץ הפיצית והנחמדת הזו.
אז אם אין דת אין ציונות. אבל כדי שהציונות תתקיים היה נדרש גם לקרוע את חבל הטבור היהודי המחבר אותו להוויה הדתית המושתת על מנהגים וחיי קהילה, היהודי היה צריך לנער מעצמו את הדת כדי שיתאפשר לו ליצור ולחיות יהודיות חילונית נורמטיבית ולהיות כמו כל העמים. אבל אם כבר להתנער מהדת, אז איפה לעצור? למה מנהגים וחיי יהדות מסורתיים זה פסול, אבל אמונה בתנ"ך זה דווקא מבורך? הרי בהתנערותו החלקית מהדת הדור הראשון קבע תשתית להמשך התהליך בדורות הבאים, שלא יהיו להם כבר אותם התסביכים היקרים, ההתניות התרבותיות ועולם המושגים כמו לדור הקודם, וכל מה שהדור הקודם נאבק למענו בחירוף נפש יהיה לו כבר מובן מאליו וטריוויאלי. והרי כל דור רואה בקודמו טרחנים זקנים שתקועים בעברם ומנהלים מלחמות שנגמרו או איבדו כל טעם, ולא מבינים שום דבר מהחיים כיום... כך שגם בלא התנערות מהדת אין ציונות. ואם אין דת אז אין גם את ההתנערות ממנה... לפעמים החיים הם פרדוקסאליים משהו... ומאידך גם מי שחוזר לדת האבות הוא שולל את אחד היסודות ההכרחיים להוויה הרוחנית הציונית ופשוט חוזר לחוויה הדתית הטרום-ציונית... ואם כך, אז מהי הוויה רוחנית ציונית? אולי לא יותר מסתם תסביך אחד גדול, שלא בא בטוב לאנשים קשוחים ופרקטיים?
המסקנה היא שהציונות היא מיסודה תופעה זמנית שיכולה להתקיים רק בצירוף של אמונות ומאווים מסוימים בראש מורעל אחד. כאשר הצירוף הזה מתפרק, בשביל הרוב זה או מילקי או ספר זוהר... ולחלק יש גם אופציה לאנה קארנינה...