למה דגש?

[קמץ קטן]

למה דגש?

שלום, יש לי שאלה: מדוע במילים נְקֻדּוֹת ו- כְּתֻמָּה יש דגש ב-ד וב-מ???

 

[יאקים]

שתי מילים אלה משתייכות

למשקל פעל (קמץ וחולם חסר). במשקל זה מצויים צבעים רבים: אדום, כחול, כתום, צהוב, תכול, ירוק ועוד כן מצויים במשקל זה שמות תואר לא מעטים: ארוך, עמוק, ענוג ועוד. בנטייתם של שמות אלה משתנה תנועת o שבסופם לצליל u , ודגש חזק מופיע בעיצור האחרון שלהם, כפי שראית במילים נקודה וכתומה. למעשה, אין נימוק נראה לעין להימצאותו של הדגש הזה, אין כאן סימן להידמות מלאה, להבלעת עיצורים וכד'. לפיכך קיימות שתי השערות כאן: א. היה דגש בכוח (בפוטנציה) בעיצור האחרון, שבהופיעו בסוף המילה, שלא בתנועה, הוא נעלם, אינו נשמע, אבל כשנוספת לו תנועה (בנטייתו), חוזר הדגש הן להיכתב והן להישמע. ב. הסבר שני הוא אנלוגיה לשמות בני הברה אחת בחולם חסר, שבנטייתם הופך החולם החסר לקובוץ, ודגש חזק מופיע בעיצור האחרון. אלא שבשונה מן השמות הקודמים בקבוצה זו (דוב, כול, חום, תוף, עוז ועוד, מדובר בשמות בעלי שורש כפול (ד-ב-ב, כ-ל-ל, ח-מ-מ, ת-פ-פ, ע-ז-ז..), וכאן יש הבלעת עיצורים, וזו מחייבת, כידוע דגש חזק.

 

[קמץ קטן]

תודה על התשובה!

 

[יאקים]

בבקשה! מקווה שסייעתי, ולו במעט.

שבת שלום לך.

 

[ציפלך]

אחרי קובוץ צפה לדגש

 

[יאקים]

ציפ, מתי תלמד סו"ס לא להקדים את המסובב

לסיבה? עד מתי תירה חצים אל מטרה ללא מעגלים, ולאחר הירייה תסמן את המעגלים? אם זו בדיחה, ניחא! לעומת זאת, אם אתה סבור באמת ובתמים שזו התשובה, הרי קבל תיקון: ההברה שמנה את אופייה מסגורה מוטעמת (דוב) לסגורה בלתי מוטעמת (דובים), ושינוי זה מחייב תנועה קטנה, ובמקרה שלנו - קובוץ!

 

[רפרפול]

האמת

שחוקים מסויימים נגזרו מתופעות המצויות ברובד הלשון הקדום ביותר- המקראי. אע"פ שהכלל הולך על פי הרוב, ישנן הרבה דוגמאות ליוצאים מן הכלל למשל: קֻם תִמֹרָה, שבהן יש חריגות. האם כל אלה טעויות? או אולי השפה הקדומה הרשתה לעצמה להיות קצת יותר "גמישה"? ייתכן ויש מערכת חוקים מסועפת יותר שכן לגזור את הכלל מהמקרא ולאחר מכן להצביע על "טעויות" זה קצת כמו לנעוץ סכין בגב... יתר על כן ברור לנו שמערכת החוקים שקבענו או קבעו הקודמים לנו איננה מספיקה בכדי לתאר את שפע הממצאים הסותרים את הכלל.

 

[יאקים]

בוקר טוב, ידידי

בטרם פתחתי את ההודעה, הייתי משוכנע שזו תגובתו של ציפ... מכל מקום, לגבי תגובתך, אוכל רק להעיר שאכן אנו מסתמכים בדיונינו הלשוניים על המקרא תוך הנחה, שיש בו חריגים שאינם עולים בקנה אחד עם תפיסותינו הלשוניות המגובשות. יש המכנים אום טעויות סופר ויש המכנים אותם באופן אחר. הואיל ואיננו רשאים לראות במקרא כאילו ישנן בו טעויות, נוכל לעקוף אותן ולראות בהן בחינת יוצא מן הכלל שאינו מעיד על הכלל. ועוד דוגמה לכך: דבר דבור על אופניו - דבור מנוקד בקובוץ, בעוד כללינו מחייבים שורוק! כך אני מנסה ליישב את מה שנראה כסתירה פנימית. לכן הערתי לציפ בעניין החץ ומעגלי המטרה שהוא מסמן לאחר הירי.. וקבל, ברשותך, כמה תיקונים קלים: ייתכן ש..(ולא ו...), כדי ש...( ולא בכדי...) יום טוב לך

 

[רפרפול]

לדעתי הכללים

שנוסחו שטחיים והשימוש בהם מקל אך אין בהם בחינת חוק ולא יעבור. ייתכן ו..=ייתכן ש... "ואם ידעת ויש בם אנשי חיל" בראשית מז 6. למה אתה מעדיף את כדי ש...?

 

[יאקים]

כל ביטויי השעבוד הפותחים פסוקיות,

יש בהם שי"ן הזיקה, למעט הואיל ו. המשפט שהבנת, לטעמי, אינו רלוונטי לענייננו. בביטויים בכדי ש, באם - הבי"ת מיותרת. אבל אם אינך מסכים, המשך לנקוט הכתיב שאתה מורגל בו. מי אני שאכפה עליך או אדריכך?

 

[nevuer]

לדבר על סתירה בין הניקוד המקראי

לניקוד העברית החדשה זה אנכרוניזם מוחלט. כללי הניקוד ה"דקדוקי" האחידים הם המצאה מודרנית מראשית המאה שעברה. בכתיב העיצורי יש אמנם נטייה לשקף תנועות ארוכות מבחינה היסטורית בהוספת אמות קריאה. אבל זאת רק נטייה, והכתיב הוא מאוד בלתי אחיד. הניקוד נוצר בתקופה מאוחרת בהרבה (אם כי הוא משקף מסורת הגייה עתיקה), והוא פשוט "הולבש" על הכתיב העיצורי. זאת טעות לומר שסימן הקובוץ ב"דָּבֻר" מציין תנועה קצרה, ושצריך להסביר איך היא התגלגלה מתנועה ארוכה כביכול. הסימנים קובוץ ושורוק (וכן חולם וחיריק חסרים/מלאים) מייצגים את אותה תנועה עצמה: כשהנקדנים ראו וי"ו אחרי העיצור הם ניקדו בשורוק, וכשלא הייתה וי"ו ניקדו בקובוץ. במסורת טבריה, שאותה הניקוד המקראי משקף, לא הייתה כלל הבחנה באורך התנועות - וגם לא במסורות ההגייה האחרות מאותה תקופה.

 

[יאקים]

דבריך נכוחים ועוברים כמור רקוחים.

 

[or99]

המילה דבור מופיעה בקובוץ כי היא נכתבה ללא ו'.

אבל עדיין צריך להסביר למה דבור נכתבה בפסוק ללא ו'.

 

[nevuer]

צריך להסביר

רק אם אתה מניח שהכתיב המקראי הוא באופן כללי אחיד. מה שפשוט לא נכון.

 

[or99]

הוא לא אחיד, אבל...

כמו אמרת, בד"כ כתיב בו' משמר תנועות ארוכות וכתיב ללא ו' תנועות קצרות. גם זה שמדובר בחריג זה הסבר.

 

[ציפלך]

אכן הנקוד בתנך הוא תִּמֹרָה

אבל אנחנו גם מוצאים את הכתיב המלא תימרות (עשן). אני רואה שברקלי, בלוח השמות השלם שלו, מנקד תִּמּוֹרָה בכתיב חסר אך עם דגש באות מ, או תִּימוֹרה בכתיב מלא וללא דגש, וכך גם אב"ש במילונו.

 

[ציפלך]

הכתיב הוא: דֹּב, דֻּבָּה, דֻּבִּים, דֻּבּוֹת

ולא כפי שאתה כותב: דוב, דובים --- לא נמצא בתנך לא דוב ולא דובים. אין בעברית תנועות "גדולות" ו"קטנות" ולכן מוטב לא להשתמש במושגים מבולבלים ומבלבלים אלה. פתיחת וסגירת הברות היא דבר די שרירותי ולכן רצוי לוותר על הדבור עליהן. מקום ההטעמה גם הוא לא דבר כל כך בטוח, ובטח שלא מהבחינה ההסטורית ולכן כדאי לוותר את הארגומנט הרעוע הזה. זו עובדה גלויה לעיניו של כל תינוק שאחרי קובוץ יבוא לרוב דגש.

 

[יאקים]

וכי איני יודע להבחין בין הכתיב

במקרא לבין הכתיב המלא? אלא שכתבתי בכתיב מלא כדי לחסוך לי את הטרחה שבניקוד כאן. אבל לעצם העניין, נראה שאני טוען בחיטים, ואתה עונה לי בשעורים. איני מבין אותך. אתה רוצה לקעקע את כל מה שמקובל בלשון העברית ולהמציא כללים וחוקים חדשים? יבושם לך! איני מאמין שרבים סבורים כמוך בסוגיה הלשונית הזאת וגם באחרות.

 

[ציפלך]

זה לא כתיב מלא אלא כתיב מומצא

 

[יאקים]

במקום לכתוב דב (ללא ניקוד) העדפתי לכתוב דוב.

מה לא בסדר בזה? התחלת להיות פנאט לתאוריות שאתה מחזיק בהן. הכצעקתה?! ומה זה בעיניך כתיב שאינו מומצא? האם הכתיב החסר, והניקוד הטברני אינם מומצאים?! ממש הצחקתני, הייתי כחולם, משפשף עיניי ואיני מבין את התנהלותך.