מפלצת או ילדה
New member
למה בעצם
אתם לא מתגרשים? - הפיל את שנינו מהכיסא במכת מחץ הבן הצעיר, בעוברו לידנו, תוך שאנחנו מחליפים מחוות חיבה, מופגנות, מודעות. ומבלי לתת להתאושש, עדיין בהילוך החמישי, שאל מי מחליט עם מי הוא יגור, אנחנו? או שהוא? והלאה, מבלי עדיין לתת לנו לנשום או לענות - האם, נגיד, אם תתגרשו, לא מייד, אלא נגיד כשאהיה בן 10, האם אוכל לבחור איכן לגור, מבלי שתוכלו להחליט בשבילי בכלל?
חייבת להודות, ההלם והמבוכה הם עצומים. המילה גירושין לא הושמעה ביננו אף פעם. איש מאיתנו לא העז להגות אותה, בטח לא בפה מלא, באופן מוצהר. כאילו אם תיאמר, תהפוך ליעד. מאין נקודת אל חזור. אנחנו הרי כל כך דואגים לילדים - בתוך המחשבות, בתוך החפירות הפנימיות, בסרטי הבלהות של אם וכאשר. והינה, טכנאי הרנטגן הקטן של זוגיות הורית, מחלץ הפקקים חד העין, הוא זה שבא ומעלה לראשונה לחלל החדר, בכזאת פשטות וטבעיות, ובאותה נימה שהוא אומר "אמא, תכיני לי שניצל", את המילה "הנוראית", האסורה. פתאום, בשלושה משפטים קצרים, ספונטניים, הפצע חשוף ונטרפים כל הקלפים. נתפסנו בקלקלתנו. כמו שני תיכוניסטים המעשנים מאחורי מחסן. לרגע קט נדמה היה שהוא המבוגר האחראי היחיד בחדר. היחיד שיש לו אומץ להסתכל לצ'פצ'ולה בעיניים ולא להתחבא בארון. שוב ושוב מסתבר שהם יודעים הכל, תמיד. גם כשאין דרמה. ואולי, אולי דווקא בגלל שאין? מתי קובעים את שעת המוות של הזוגיות?
אתם לא מתגרשים? - הפיל את שנינו מהכיסא במכת מחץ הבן הצעיר, בעוברו לידנו, תוך שאנחנו מחליפים מחוות חיבה, מופגנות, מודעות. ומבלי לתת להתאושש, עדיין בהילוך החמישי, שאל מי מחליט עם מי הוא יגור, אנחנו? או שהוא? והלאה, מבלי עדיין לתת לנו לנשום או לענות - האם, נגיד, אם תתגרשו, לא מייד, אלא נגיד כשאהיה בן 10, האם אוכל לבחור איכן לגור, מבלי שתוכלו להחליט בשבילי בכלל?