ההסבר ההיסטורי שלך מפוקפק במקרה הטוב
ומופרך במקרה הרע. נוסחאות התפילה התגבשו בצורה פחות-או-יותר קבועה מאות שנים לפני המצאת הדפוס, ובמידה שחלו בו שינויים (והללו התקיימו ברמה כזו או אחרת) הם המשיכו להתגלגל גם אחרי הדפסת התנ"כים הראשונים. כדאי שעיף מבט בסידורי הגאונים שהגיעו לידינו (סדר רב עמרם [אמצע מאה ט'] וסידור רב סעדיה [מאה י'] ותתפלא לראות כמה הם דומים לתפילה שבידינו). במקום להפריח הצהרות פסוידו-היסטוריות מוטב שתפנה לכמה מחקרים רציניים יותר ('התפילה בישראל בהתפתחותה ההיסטורית' מאת י"מ אלבוגן הוא הספר המקיף והמסודר ביותר בנושא, למיטב ידיעתי, אם כי לא כ"כ מעודכן). תפילה אישית היא רעיון נחמד שאפילו מצא לעצמו מקום במערכת ההלכתית, אך אין חפיפה בינה לבין תפילות החובה. כשיהודי מאמין מתפלל עם הציבור הוא מתפלל את תפילות הציבור בנוסח המקובל על הציבור (פחות או יותר), לא תפילות שהוא כתב בחדרי ליבו. בניגוד למשתמע מדבריך, ביה"כ הוא לא מקום כ"כ רומנטי. לעניין עשרת הדברות: פעם, לפני הרבה הרבה שנים, הן היו חלק מהתפילה. הנה, כתוב (משנה תמיד ו:א): אמר להם <לכהנים> הממונה ברכו ברכה אחת, והן בירכו. וקראו עשרת הדברים שמע והיה אם שמוע וויאמר, ובירכו את העם שלוש ברכות: אמת ויציב ועבודה וברכת כוהנים. ובשבת מוסיפין ברכה אחת למשמר היוצא. כפי שאתה רואה הכהנים קוראים, בעצם, קריאת שמע, אך כוללים בה גם את עשרת הדברות. לא ברור האם היתה תפילה כזו גם מחוץ למקדש באותו זמן (ז"א לפני תקנת רבן גמליאל ביבנה. ראה לעניין זה את מאמרו של עזרא פליישר 'לקדמוניות תפלות החובה בישראל', תרביץ נט, עמ' 397-441), אך מכל מקום המשנה אינה מעירה דבר על עצם הכללת עשרת הדברות בתפילה. עכשיו אתה בהחלט רשאי לומר: אם כך, למה נעקרו עשרת הדברים ממקומם בתפילה? הרי זה אחד הביטויים המרוכזים ותמציתיים ביותר של הברית בין האל לעמו, ומה ראוי יותר להיאמר בטקס יום-יומי של חידוש הברית? במקרה זה, נראה שאפשר לסמוך על המסורת שמביא הבבלי (ברכות יב:א): א"ר יהודה אמר שמואל: אף בגבולין <מחוץ למקדש> בקשו לקרות כן, אלא שכבר בטלום מפני תרעומת המינין. תניא נמי הכי: ר' נתן אומר: בגבולין בקשו לקרות כן, אלא שכבר בטלום מפני תרעומת המינין. רבה בר בר חנה סבר למקבעינהו בסורא <חשב לקבוע את אמירת עשרת הדברות בעיר סורא>, א"ל רב חסדא: כבר בטלום מפני תרעומת המינין. אמימר סבר למקבעינהו בנהרדעא, א"ל רב אשי: כבר בטלום מפני תרעומת המינין. ופירש רש"י: "מפני תרעומת המינין - שלא יאמרו לעמי הארץ אין שאר תורה אמת ותדעו שאין קורין אלא מה שאמר הקדוש ב"ה ושמעו מפיו בסיני." אפילו אם אין זו טענתם המדויקת של אותם 'מינים', מכל מקום ברור שמדובר כאן על פולמוס כלשהוא. ככל הנראה היה פולמוס זה חריף כל כך עד שהיו התנאים מוכנים לעקור פרשייה שלמה מתוך קריאת שמע - אולי החלק הקדום ביותר בתפילה - רק כדי שלא לתת פתחון פה למינים. בשולי הדברים כדאי להזכיר שבתפילין שנמצאו במצדה (ואולי* גם ביב) כלולות, מלבד ארבע הפרשיות ה'רגילות' (שמע, והיה אם שמע, והיה כי יביאך, קדש לי) גם עשרת הדברות. והנה כאשר מבקשים חכמינו להדגים מיהו זקן ממרא, הם משתמשים דוקא בדוגמא זו (משנה סנהדרין יא:ד): חומר בדברי סופרים מבדברי תורה: האומר 'אין תפילין' לעבור על דברי תורה - פטור, 'חמש טוטפות' להוסיף על דברי סופרים - חייב. ואולי הפרשייה החמישית היא דוקא אותן עשרת הדברות. אולם כאן כבר מדובר בהשערות רחוקות יותר. ואחרי שהגעת עד כאן - אם הגעת עד כאן - אתה מוזמן לפתוח ספר ולהתחיל לקרוא, אחרת באמת אין טעם בזמן שהשקעתי בתגובה הזו. *'אולי', כיון שנתגלה שם פפירוס ובו חמש הפרשיות הנ"ל וצורתו מתאימה לקלף של תפילין, אולם לא נמצאו התפילין עצמן.
