ללחוץ יד עם תנשמת
משהו שקרה לי היום:
במסגרת הכנות לניסוי אקולוגי העברתי 4 תנשמות בין שני כלובים.
להעביר תנשמת דורש לתפוס את הציפור הדורסת - לא לדאוג, עברתי הכשרה על ידי צפרים מוסמכים וביצעתי עשרות העברות כאילה ב5 שנים האחרונות.
הפעם אחת התנשמות הצליחה להחליק את הרגל שלה החוצה מהאחיזה שלי ולתפוס את כף ידי חזרה, עם הטפרים, מכל הלב, בתוספת נפנוף כנפיים נחוש במאמץ להמלט.
זה דרש ממני קור רוח ולא מעט כוח רצון כדי לא להגיב באינסטינקט לכאב ולשחרר את הציפור המבוהלת.
טפרים של תנשמת נראים די מפחיד (ראו תמונה) ומרגישים די מפחיד, במיוחד כשהם נעוצים בכף היד שלי משני הצדדים.
שנים של ניסיון הוכיחו את עצמן ברגע האמת והצלחתי לשכנע את הציפור לשחרר את היד שלי ולהעביר אותה לאחיזה טובה יותר, בלי לפגוע בי או בה, והעיניין כולו נגמר בתוך דקה או שתיים.
לאחר שסיימתי להעביר את שאר התנשמות והתפנתי לשטוף את היד כמו שצריך עם סבון ובחנתי את הנזק.
לא גרוע כמו שחשבתי. אלו פצעים עמוקים אבל נקודתיים, שנסגרים טוב. שעה אחר כך כל הפצעים סגורים ובקושי נראים, ועכשיו, שלוש שעות אחר כך, גם לא כואבים.
תמיד ידעתי שיש להמנע מללחוץ ידיים עם רגליים של תנשמת, עכשיו יש לי מושג ברור יותר על היקף הנזק שהן מסוגלות לחולל, והיכולת האישית שלי להתמודד עם כאב שבא בהפתעה ועדיין להגיב נכון במקרה שכן תצליח תנשמת לנעוץ בי טפרים.
ייאי לי. לתנשמת שלום.
מה שקבלתי מהחוויה הזו יותר מהכל זו תחושה של פרספקטיבה.
זה ההבדל בין חשש מעורפל לחשש מבוסס.
החשש המעורפל הוביל אותי עוד לפני 5 שנים לתכנן שיטת עבודה שנמנעת מלקחת סיכונים באופן כללי.
החשש המבוסס מהיום סיפק לי גבולות ברורים יותר לסיכון המדובר ושיפר לי את חופש הפעולה האסרטיבי, מתוך היכרות עם איך החיה מתנהגת במצב כזה, מה הגבולות שלי בהתמודדות, וזיהוי אלו מהפעולות שעשיתי גרמו לה להגיב בצורה שתכננתי.
הסיבה שהחלטתי לספר לכם את זה כאן, בפורום של משחקי תפקידים, היא לא (כל כך) בשביל להתרברב אלה בעקבות דיון על פרספקטיבה של דמויות החוזרות לתחייה במ"ת.
דרגורן סיפר לי הערב על דיון שעלתה בו הטענה שדמויות שחקן במו"ד יודעות שאם הן ימותו חבריהן יחזירו אותן לחיים ולכן הן פחות מפחדות להכנס לקרבות.
ובכן מניסיוני האישי, כאב הוא לא משהו שאשמח לחוות שוב. אפילו לא כאב "קטן" כמו טפרים של תנשמת בכף היד. בוודאי לא כאב של פצעים קטלניים.
נכון. גיליתי על בשרי שדווקא יש לי את היכולת להתמודד בקור רוח עם חוויה כואבת.
זה לא הופך את החוויה עצמה למשהו שארצה אי פעם לחוות שוב, למרות שהנזק הפיך לחלוטין ועבר מהר מהצפוי.
להיפך, בעקבות הניסיון צמצמתי סיכונים עוד יותר בהמשך העבודה.
אם נחזור לדיון - לדעתי האישית כשדמויות מתות, או סובלות כאבים קשים, משחק דמות יותר מציאותי ינטה להמנע מכל סיכוי של הישנות החוויה האיומה. דמות שסבלה כאבי מוות או עינויים+מוות ואז בעקבות החייאה וריפוי מתחילה לזלזל בערך החיים שלה או מוכנה לחוות רמות כאילה של כאב שוב עם עוד פחות עכבות מלפני שחוותה אותם לראשונה היא דמות שיש לה בעיה פסיכולוגית קשה, או שהשחקן שלה לא מעריך נכון את גודל האפקט שיש לחוויות כאילה על ההתנהגות.
דמויות שיש להן יותר לגיטימציה לרוץ חזרה אל שדה הקרב הן דמויות שנאטמו נפשית נגד כאבי מוות- דמויות עם נטיות התאבדותיות שעבורן ההחייאה הייתה חזרה לקיום ממנו ניסו לברוח על ידי המוות... והן לא בדיוק במסגרת השפיות.
משהו שקרה לי היום:
במסגרת הכנות לניסוי אקולוגי העברתי 4 תנשמות בין שני כלובים.
להעביר תנשמת דורש לתפוס את הציפור הדורסת - לא לדאוג, עברתי הכשרה על ידי צפרים מוסמכים וביצעתי עשרות העברות כאילה ב5 שנים האחרונות.
הפעם אחת התנשמות הצליחה להחליק את הרגל שלה החוצה מהאחיזה שלי ולתפוס את כף ידי חזרה, עם הטפרים, מכל הלב, בתוספת נפנוף כנפיים נחוש במאמץ להמלט.
זה דרש ממני קור רוח ולא מעט כוח רצון כדי לא להגיב באינסטינקט לכאב ולשחרר את הציפור המבוהלת.
טפרים של תנשמת נראים די מפחיד (ראו תמונה) ומרגישים די מפחיד, במיוחד כשהם נעוצים בכף היד שלי משני הצדדים.
שנים של ניסיון הוכיחו את עצמן ברגע האמת והצלחתי לשכנע את הציפור לשחרר את היד שלי ולהעביר אותה לאחיזה טובה יותר, בלי לפגוע בי או בה, והעיניין כולו נגמר בתוך דקה או שתיים.
לאחר שסיימתי להעביר את שאר התנשמות והתפנתי לשטוף את היד כמו שצריך עם סבון ובחנתי את הנזק.
לא גרוע כמו שחשבתי. אלו פצעים עמוקים אבל נקודתיים, שנסגרים טוב. שעה אחר כך כל הפצעים סגורים ובקושי נראים, ועכשיו, שלוש שעות אחר כך, גם לא כואבים.
תמיד ידעתי שיש להמנע מללחוץ ידיים עם רגליים של תנשמת, עכשיו יש לי מושג ברור יותר על היקף הנזק שהן מסוגלות לחולל, והיכולת האישית שלי להתמודד עם כאב שבא בהפתעה ועדיין להגיב נכון במקרה שכן תצליח תנשמת לנעוץ בי טפרים.
ייאי לי. לתנשמת שלום.
מה שקבלתי מהחוויה הזו יותר מהכל זו תחושה של פרספקטיבה.
זה ההבדל בין חשש מעורפל לחשש מבוסס.
החשש המעורפל הוביל אותי עוד לפני 5 שנים לתכנן שיטת עבודה שנמנעת מלקחת סיכונים באופן כללי.
החשש המבוסס מהיום סיפק לי גבולות ברורים יותר לסיכון המדובר ושיפר לי את חופש הפעולה האסרטיבי, מתוך היכרות עם איך החיה מתנהגת במצב כזה, מה הגבולות שלי בהתמודדות, וזיהוי אלו מהפעולות שעשיתי גרמו לה להגיב בצורה שתכננתי.
הסיבה שהחלטתי לספר לכם את זה כאן, בפורום של משחקי תפקידים, היא לא (כל כך) בשביל להתרברב אלה בעקבות דיון על פרספקטיבה של דמויות החוזרות לתחייה במ"ת.
דרגורן סיפר לי הערב על דיון שעלתה בו הטענה שדמויות שחקן במו"ד יודעות שאם הן ימותו חבריהן יחזירו אותן לחיים ולכן הן פחות מפחדות להכנס לקרבות.
ובכן מניסיוני האישי, כאב הוא לא משהו שאשמח לחוות שוב. אפילו לא כאב "קטן" כמו טפרים של תנשמת בכף היד. בוודאי לא כאב של פצעים קטלניים.
נכון. גיליתי על בשרי שדווקא יש לי את היכולת להתמודד בקור רוח עם חוויה כואבת.
זה לא הופך את החוויה עצמה למשהו שארצה אי פעם לחוות שוב, למרות שהנזק הפיך לחלוטין ועבר מהר מהצפוי.
להיפך, בעקבות הניסיון צמצמתי סיכונים עוד יותר בהמשך העבודה.
אם נחזור לדיון - לדעתי האישית כשדמויות מתות, או סובלות כאבים קשים, משחק דמות יותר מציאותי ינטה להמנע מכל סיכוי של הישנות החוויה האיומה. דמות שסבלה כאבי מוות או עינויים+מוות ואז בעקבות החייאה וריפוי מתחילה לזלזל בערך החיים שלה או מוכנה לחוות רמות כאילה של כאב שוב עם עוד פחות עכבות מלפני שחוותה אותם לראשונה היא דמות שיש לה בעיה פסיכולוגית קשה, או שהשחקן שלה לא מעריך נכון את גודל האפקט שיש לחוויות כאילה על ההתנהגות.
דמויות שיש להן יותר לגיטימציה לרוץ חזרה אל שדה הקרב הן דמויות שנאטמו נפשית נגד כאבי מוות- דמויות עם נטיות התאבדותיות שעבורן ההחייאה הייתה חזרה לקיום ממנו ניסו לברוח על ידי המוות... והן לא בדיוק במסגרת השפיות.
