חייבים לנצח כי אין ברירה
כאחד החושב כי ישיבתנו בשטחים רעה לעם ישראל, ובמשך 35 השנים האחרונות מנעה מאיתנו לטפל בבעיות האמיתיות במדינה: חינוך, חוק וסדר, שיוויון והתפתחות המשק, המדע ועוד. כמו כן, היא מנוונת אותנו, גורמת לנו לפגיעה אנושה במוסריות, ביחס לזר ולגר (ראה העובדים הפלסטינאים בשנות ה-80 וה- 70 והעובדים הזרים של ימינו) ומשחיתה אותנו עד יסוד. אנו משלמים כיום, את המחיר על אי קבלת החלטה במשך 30 שנה, אבל עכשיו לסגת יהיה צעד הרסני. אופן היציאה מלבנון, והתנהגות ממשלות ישראל עוד מימי מלחמת המפרץ, גרמה לאובדן כושר ההרתעה של מדינת ישראל. אנו נמצאים עמוק בחרא, המלחמה על עופרה ועלי היא המלחמה על הבית. כל נסיגה שלנו תחת קרב וטרור, מזמינה את ארגוני הטרור להמשיך הלאה במעלה המדרגות שבונים להם פואד ושרון. מי ששתק על פיגועי ירי בשטחים, על מרגמות על התנחלויות, וירי על גילה, לא מתפלא איך יורים פגזים על שדרות, יורים באמצע תל אביב ורוצחים תינוקות בירושלים. אנחנו עמוק עמוק גולשים במדרון החלקלק. ורק שינוי מדיניות קיצוני של: להיות אכזר ונדיב גם יחד יוכל להוציאנו מהבוץ ולהביא לסיכוי של איזו שהוא הסכם ביניים. אנחנו חייבים לנצח במלחמה הזאת, על מנת שנוכל להביא בסופו של דבר להסכם הפרדת כוחות ולסגת משטחים שאינם רצויים לנו. אנמו חייבים להיות אכזריים לצד שכנגד, שכן כל אופציה אחרת היא אכזרית עבורנו. לכל מי שמוסר ויפי נפש אינם מילים גסות עבורו מתחלחל מהרעיון שיש צורך בהרוגים משני הצדדים, כדי להביא להסכם, אך לצערי זאת המציאות. זהו המשך למלחמת העצמאות: אנו בפירוש נלחמים כאן על קיומנו. רק שתבינו איפה אנו נמצאים: אם נוריד ימי אסון של 20 הרוגים ישראלים ביממה, אלא נישאר אם ממוצע של 3 -5 הרוגים ביום. אנו נפרד השנה מיותר מ- 1000 אנשים טובים שכל אחד הוא עולם ומלואו. זה הרבה יותר ממספר הקורבנות במבצע קדש, מלחמת ששת הימים, מלחמת שלום הגליל על 20 שנותיה ומלחמת ההתשה. וזיכרו: רוב הקורבנות הם אזרחים, מה שלא היה מעולם בכל מלחמות ישראל. אנחנו לא יכולים להרשות את זה לעצמנו - אסור לנו להתרגל למספרים האלה.
