יש בכל זאת הבדל, והוא הבדל עקרוני וחשוב ומהותי מאין כמוהו
שאמנם זו בעייה כשאדם כופה את ה"אובססיה" שלו על האחר אבל שים לב שהאוטיסט מבקש הקשבה ליחודו, להתעניינות שמיוחדת לו בעוד שהאדם הנורמטיבי מבקש להתחבר לאחרים דרך נושאים המקובלים על כולם
כשאני הולך לבריכה או בבית הקפה תמיד אני יודע מראש על מה הנורמטיבים ידבר, על המצב, על "החדשות" של אתמול ( אעלק "חדשות", תמיד אותם נושאים חוזרים שוב ושוב, בזמן שעל חדשות אמיתיות כמו מה שמתרחש במדע או באמנות לא מדברים במלתחות של הבריכה או בבית הקפה) ,
נדיר לשמוע אנשים נורמטיבים מדברים על ספרות קלטית עתיקה או על פילוסופיה של ימי הביניים כחלק מהשיגרה,
אם אתה שומע אדם שמדבר ככה הוא כנראה אספי,
ולכן מה שאתה מציין כהבדל יחיד הוא מאוד משמעותי
כי הוא ההבדל בין אדם שחי כאינדבדואל, כבעל זהות יחודית וחד פעמית, וגם מבקש וזקוק להכרתו ככזה, לבין אדם שנח לו יותר להזדהות כחלק מהעדר, כאדם שאין לו ובו יחוד משמעותי שמבקש הכרה ככזה.
וזה כואב ומייאש ולא נכון ובעייתי שאין תמיכה דווקא למי שמבקש לחיות את יחודו
גם כי מסתבר עם הזמן שזה הכיוון שנכון לכל תחומי העיסוק האנושי, מרפואה ועד מסחר, ולדבר יש משמעות עמוקה מאוד לאיכות החיים ואף להישרדות הפרט והקבוצה האנושית
ועדיין
כל המומחים והחוקרים והפדגוגים והמטפלים משיתים עלינו תשתית שמעדיפה כל הזמן רק את התפישה העדרית
ואני לא מצליח להבין איך זה יכול להיות שלא נמצא באקדמיה ובשירותי הבריאות ובמערכת החינוך ובמציאות ההורית והמשפחתית ולא קומץ שיהיה מספיק משמעותי על מנת לשנות ולו במקצת את המצב הכל כך מביש ומפגר ועלוב הזה
יותר מזה
כל מי שזועק נגד המצב המחפיר הזה מייד מסומן כאוייב החברה
גם כאן וגם בכלל
והמצב הזה נורא גם כי תופעות שגם אנשים נורמטיבים מסוגלים להבין כנוראיות
כמו העובדה שהחברה מקציבה להשמדה הדדית פי מיליארד ממה שהיא מקדישה לרפואה וחינוך ורווחה
נובעות בדיוק מהעדריות הממאירה שכולם כאן עובדים כנורמטיביות שאין בלתה