לילה שחור
היום הייתי אחראית למוות של חתול.
זה נשמע נורא,
למען האמת, זה גם מרגיש ככה.
מצאתי חתול גוסס, במצב נואש,
כנראה תוצאה של תאונה, אנשים רעים,
הוא היה מסכן,
מאוד מסכן,
ראיתי אותו במצב קשה כל כך, הרגשתי שבא לי למות,
לא הייתי מסוגלת להזיז אותו, לקחת אותו, לא יכולתי לשאת את זה נפשית,
קראתי לאחותי, ועוד מישהו נחמד ניסה לעזור לנו,
במקביל לנסיונות של אחותי להזיז אותו לתוך הכלוב
עשיתי אלף טלפונים, רובם ללא מענה ותכלית, לעמותות שונות, ארגונים שונים שמתיימרים להוות שירותי הצלה לבעלי חיים,
רובם ככולם טענו שאני חייבת לאסוף אותו לבית החולים, שאין טעם שיגיעו,
לבסוף אחותי הצליחה להרים אותו מעט ולהכניסו לכלוב,
ואני הזמנתי בינתיים מונית,
תחילה הנהג עשה מעט בעיות וטען שהוא לא מוכן להסיע את החתול המדמם,
אולם לבסוף ניגלה ניצוץ של רגש בעיניו והוא נענה למשימה.
נסענו לבית החולים לחיות בבית דגן, הם זכורים לנו לטובה שכן הצילו את החתולה של אחותי שם כשהיא הייתה גוססת,
הגענו לבית החולים, דיווחנו לפקיד בקהלה על מקרה חירום, והוא דיווח על כך
ישר הרופאה יצאה אלינו, לקחה את החתול, וחזרה תוך מספר דקות עם הבשורה המרה כי החתול פגוע בגולגולת, בעיניים, ומלא בטראומות, כפי ששערנו, כנראה תאונה.
היא טענה כי לא יוכל לחזור לראות גם אם יחיה, וכי עדיף להרדים אותו, הוא במצב נורא.
אחותי ישר הסכימה ואמרה שעדיף לו למות מאשר לסבול, בעיקר בגלל העובדה שמדובר בחתול רחוב ושללא חוש הראייה סיכוייו לשרוד קלושים עד אפסיים, אני לא אמרתי דבר.
פשוט שתקתי, ושתקתי, ועד עכשיו אני לא מסוגלת לדבר. מרגישה חרא, מרגישה נורא. אחותי טוענת שחסכתי ממנו שעות של סבל או אפילו ימים, שעשינו את הדבר הנכון.
אז למה אני ממשיכה להרגיש כמו רוצחת? אני לא מסוגלת נפשית להתמודד עם הלילה הזה ועם סבל של בעלי חיים, זה פשוט נורא.
בבקשה אנשים, תסעו בזהירות, אתם ממהרים, חסרי סבלנות, לחוצים, עצבניים, אבל תעצרו לרגע לחשוב שקצב הנסיעה ותשומת הלב שלכם על הכביש תחרוץ במקרים רבים את גורלם של אנשים ובעלי חיים רבים. החתול הזה יכול היה להיות חי היום בריא ומאושר, והוא לא, כנראה בגלל איזה שיכור או סתם אחד שלא חושב יותר מדי אלא על עצמו בלבד.
((((
היום הייתי אחראית למוות של חתול.
זה נשמע נורא,
למען האמת, זה גם מרגיש ככה.
מצאתי חתול גוסס, במצב נואש,
כנראה תוצאה של תאונה, אנשים רעים,
הוא היה מסכן,
מאוד מסכן,
ראיתי אותו במצב קשה כל כך, הרגשתי שבא לי למות,
לא הייתי מסוגלת להזיז אותו, לקחת אותו, לא יכולתי לשאת את זה נפשית,
קראתי לאחותי, ועוד מישהו נחמד ניסה לעזור לנו,
במקביל לנסיונות של אחותי להזיז אותו לתוך הכלוב
עשיתי אלף טלפונים, רובם ללא מענה ותכלית, לעמותות שונות, ארגונים שונים שמתיימרים להוות שירותי הצלה לבעלי חיים,
רובם ככולם טענו שאני חייבת לאסוף אותו לבית החולים, שאין טעם שיגיעו,
לבסוף אחותי הצליחה להרים אותו מעט ולהכניסו לכלוב,
ואני הזמנתי בינתיים מונית,
תחילה הנהג עשה מעט בעיות וטען שהוא לא מוכן להסיע את החתול המדמם,
אולם לבסוף ניגלה ניצוץ של רגש בעיניו והוא נענה למשימה.
נסענו לבית החולים לחיות בבית דגן, הם זכורים לנו לטובה שכן הצילו את החתולה של אחותי שם כשהיא הייתה גוססת,
הגענו לבית החולים, דיווחנו לפקיד בקהלה על מקרה חירום, והוא דיווח על כך
ישר הרופאה יצאה אלינו, לקחה את החתול, וחזרה תוך מספר דקות עם הבשורה המרה כי החתול פגוע בגולגולת, בעיניים, ומלא בטראומות, כפי ששערנו, כנראה תאונה.
היא טענה כי לא יוכל לחזור לראות גם אם יחיה, וכי עדיף להרדים אותו, הוא במצב נורא.
אחותי ישר הסכימה ואמרה שעדיף לו למות מאשר לסבול, בעיקר בגלל העובדה שמדובר בחתול רחוב ושללא חוש הראייה סיכוייו לשרוד קלושים עד אפסיים, אני לא אמרתי דבר.
פשוט שתקתי, ושתקתי, ועד עכשיו אני לא מסוגלת לדבר. מרגישה חרא, מרגישה נורא. אחותי טוענת שחסכתי ממנו שעות של סבל או אפילו ימים, שעשינו את הדבר הנכון.
אז למה אני ממשיכה להרגיש כמו רוצחת? אני לא מסוגלת נפשית להתמודד עם הלילה הזה ועם סבל של בעלי חיים, זה פשוט נורא.
בבקשה אנשים, תסעו בזהירות, אתם ממהרים, חסרי סבלנות, לחוצים, עצבניים, אבל תעצרו לרגע לחשוב שקצב הנסיעה ותשומת הלב שלכם על הכביש תחרוץ במקרים רבים את גורלם של אנשים ובעלי חיים רבים. החתול הזה יכול היה להיות חי היום בריא ומאושר, והוא לא, כנראה בגלל איזה שיכור או סתם אחד שלא חושב יותר מדי אלא על עצמו בלבד.
((((
