לזכור ולא לשכוח
אני לא יודע אם זה המקום הנכון. אני פשוט רוצה שעוד אנשים ידעו את מה שקרה. (אי אפשר לומר לחברים הקרובים שלי שמכירים אותה). --------- 3 שנים. היא הייתה בת זוג נוראה ובין השאר היא פגעה לי נוראות בלימודים, היא לקחה לי את הרכיבה, שהכרתי אותה היא הייתה במצב בכי רע (כשאני אומר מצב נוראי אני מתכוון לטיפול פסיכולוגי עם כדורים), עזרתי לה, לדבריה גם שיפרתי אותה והיא גדלה, התחזקה. בכל אופן היא נהגה להתפרץ עלי, להשתולל, קריזיונרית. למעשה אפילו היו מספר פעמים, אולי 4-5 בהם היא הכתה אותי. אני לא הגבתי כי מה אעשה - אכה אותה חזרה? למעט פעמיים שבכוח הפסקתי אותה. אני מדבר על לדפוק את הראש ברצפה, להרביץ עם מחבת. זה לדעתי אלם, חוסר מילים. ההתנהגות העלובה ביותר כשכבר אין מה לומר או מהלעשות. גם זרקה דברים מהחלון, העיפה אותי מביתה, כל מני קריזות מוזרות שהייתה אחרי כן בוכה ובמקשת סליחה. עדיין, עם כל מה שקרה, אחרי כל פעם החלטתי שאני נפרד ולא עשיתי זאת: היא הייתה מספרת לי בבכי ובסליחה כמה שזה לא בסדר, כמה שהיא דיברה פתאום עם אביה שסיפר שזו לא בושה והוא לוקח כדורים וכו`. וכמה היא הבטיחה... אז לא עוזבים אדם חולה, מנסים לעזור לו. המשכתי, האמנתי בה ובנו והיא באמת השתפרה, התחילה לראות פסיכולוגית אחרי שבפעם החמישית לדעתי אמרתי שאני אעזוב אלמלא כן. כן הסיפורים האלה דיי הרסו לי את החיים. שלא לדבר על נחת רוח ללימודים. זה הרקע. עכשיו לעיקר: היא רצתה לטייל. דווקא היא רצתה אירופה המזרחית אבל רציתי סין. היא טסה לסין לפני וקבענו שנפגש שם בקיץ, בחופשה שלי. היא נסעה, הרגשתי בזמן מסוים שהיא התרחקה ממני אבל מה הטעם להחזיק אותה קצר אם זה כך? עוד חשבתי ששנה הבאה נעבור לגור ביחד. מדהים. על כל פנים יום אחד היא מספרת לי ככה סתם במן קופצניות כזו על כך שיושבים היא וכמה חבר`ה מכל מני מדינות (הולנד,שוודיה, נורווגיה) ומדברים על כמה שעירום "לא ביג-דיל" בארצם ובדרך חזרה למלון היא חזרה עםאחד מהם - הוא שכנע אותה והם הלכו עירומים למלון. טוב זה דבר מטומטם אבל עדין לא סיבה לזריקה (לא כמו האלימות שבוודאי כן). אמרתי לה: רגע, למה את מספרת לי את זה כמו לידיד? אם אני חבר אז אני מחכה לך פה ומגיעה לי התנצלות, אם אני ידיד אז תגידי. היא אמרה שאני מעייף, מייגע ומשעמם אותה. למחרת היא מבקשת ממני להתנצל. השבתי לה שאני לא מעוניין במי שעשתה את שעשתה אבל יתרה מכך מישהי שלא אכפת לה בכלל איך אני מרגיש לגבי זה. היא ענתה "אוקי" ולא דיברה איתי יותר שבועיים. השקעתי בה את החיים שלי פחות או יותר ולמרות כלמה שקרה היא הייתה אהבת חיי. לא ציפיתי לזה. לא פתחתי דרך הגנה כפי שכספי אומר. שבועיים שלחתי לה אי-מיילים של מה קורה, אני לא מאמין, אני שונא ואני אוהב. אחרי שבועיים שלחתי לה שזה נגמר. או אז היא חזרה אלי ואמרה שהענישה אותי. הלו אני דואג לה כמו אחותי, אפילו אם רבנו. לא ידעתי אם היא חייה או מתה, חשבתי שאולי חזרה לארץ. כלום. לא יכולתי לישון 5 ימים. אחרי זה לא קמתי מהמיטה כל יתרהשבועיים. החלטתי שזהו. הייתי בדיכאון. חזרתי הביתה, לחודש וחצי או קצת יותר. נסעתי, לא יכולתי הרי לקום מהמיטה שבועיים... (אחתהבעיות הייתה שהדירה הזו באיזשהו מקוםהייתה "שלנו"היא כל הזמן הייתה איתי שם,וגם קרה עד משהו עם אחד השותפים). חזרתי הביתה. הפסדתי את הכל השליש האחרון של הסמסטר וכל מועדי אל""ף כמעט. חזרתי ממש לפני אולי שבוע וחצי - שבועיים, לתחילת מועדי בי"ת אבל לא היה לי ראש לזה, נכשלתי בכולם (לראשונה). פשוט נורא. הבעיה שהיא לא הפסיקה לדבר איתי, לא היה לי קלוז`ר איתה. והכי גרוע מה שקרה לפני ארבע ימים שבסופו החלטית שיותר לא אדבר איתה לחלוטין. היא דברה איתי במסנג`ר, לפני ארבע ימים בערך, בהתחלה לא היה אכפת לי כהוא זה ממה שהיא עושה עם חייה. אבל איכשהו, במשך השיחה, כן נזכרתי בכמה שהיא מצחיקה ואינטליגנטית ואפילו אוהבת אותי וכו` (נשמע מוזר). היא סיפרה שהיא זחלה לאנשים, זחלה, בשביל סקס. טיפסה למיטה והעיפו אותה בכוח שוב ושוב עד שהיה את זה. ככה היא רצתה להרגיש מנוצלת, משומשת, עונש. כל הזמן ביקשה ממני לומר לה "תחזרי" והיא מיד תחזור לארץ, כל הזמן רצתה שנחזור/נשאר. לא עשיתי זאת. למחרת היא טלפנה, שעתיים דיברנו בטלפון, הייתה שיחה מאוד קשה. היא לא הפסיקה לבכות. היאלא האמינה שאבדה אותי. סיפרה שחיכתה שאבוא להציל אותה, שזה צורך נפשי, להיענש, שמישהו שלא אכפת לו ממנה יעשה את זה. היא סיפרה איך היא מעבירה ימים ולילות בבכי, איך היא מדמיינת שאני שם בסין מחפש אותה ברחובות, מציל אותה, רודפת אחרי אנשים וזה לא אני. כל הזמן הודתה, שהיא הביאה את זה למצב הזה והיו רגעים שהיא הייתה מודעת, אמרה שהיא "כלבה" והייתה לי בת זוג נוראה. בכתה שרק אומר לה לחזור והיא תשוב ובאותה נשימה אמרה שהיא יודעת שלא - זה לא מגיע לה. היא לא רצתה שאזכור אותה ככה. היא הבטיחה לא לנסות שוב. אני מקווה. אהבת חיי. נתתי את חיי ומעט שפיותי. החליפה אותי ב...זה... פשוט כך. (עםכל מה שנתתי, עםכל מה שהאמנתי, בהובנו). -סוף- עכשיו יהיה טוב,אין ספק. חייבלהיות. גם לימגיע. ואני יכול.
אני לא יודע אם זה המקום הנכון. אני פשוט רוצה שעוד אנשים ידעו את מה שקרה. (אי אפשר לומר לחברים הקרובים שלי שמכירים אותה). --------- 3 שנים. היא הייתה בת זוג נוראה ובין השאר היא פגעה לי נוראות בלימודים, היא לקחה לי את הרכיבה, שהכרתי אותה היא הייתה במצב בכי רע (כשאני אומר מצב נוראי אני מתכוון לטיפול פסיכולוגי עם כדורים), עזרתי לה, לדבריה גם שיפרתי אותה והיא גדלה, התחזקה. בכל אופן היא נהגה להתפרץ עלי, להשתולל, קריזיונרית. למעשה אפילו היו מספר פעמים, אולי 4-5 בהם היא הכתה אותי. אני לא הגבתי כי מה אעשה - אכה אותה חזרה? למעט פעמיים שבכוח הפסקתי אותה. אני מדבר על לדפוק את הראש ברצפה, להרביץ עם מחבת. זה לדעתי אלם, חוסר מילים. ההתנהגות העלובה ביותר כשכבר אין מה לומר או מהלעשות. גם זרקה דברים מהחלון, העיפה אותי מביתה, כל מני קריזות מוזרות שהייתה אחרי כן בוכה ובמקשת סליחה. עדיין, עם כל מה שקרה, אחרי כל פעם החלטתי שאני נפרד ולא עשיתי זאת: היא הייתה מספרת לי בבכי ובסליחה כמה שזה לא בסדר, כמה שהיא דיברה פתאום עם אביה שסיפר שזו לא בושה והוא לוקח כדורים וכו`. וכמה היא הבטיחה... אז לא עוזבים אדם חולה, מנסים לעזור לו. המשכתי, האמנתי בה ובנו והיא באמת השתפרה, התחילה לראות פסיכולוגית אחרי שבפעם החמישית לדעתי אמרתי שאני אעזוב אלמלא כן. כן הסיפורים האלה דיי הרסו לי את החיים. שלא לדבר על נחת רוח ללימודים. זה הרקע. עכשיו לעיקר: היא רצתה לטייל. דווקא היא רצתה אירופה המזרחית אבל רציתי סין. היא טסה לסין לפני וקבענו שנפגש שם בקיץ, בחופשה שלי. היא נסעה, הרגשתי בזמן מסוים שהיא התרחקה ממני אבל מה הטעם להחזיק אותה קצר אם זה כך? עוד חשבתי ששנה הבאה נעבור לגור ביחד. מדהים. על כל פנים יום אחד היא מספרת לי ככה סתם במן קופצניות כזו על כך שיושבים היא וכמה חבר`ה מכל מני מדינות (הולנד,שוודיה, נורווגיה) ומדברים על כמה שעירום "לא ביג-דיל" בארצם ובדרך חזרה למלון היא חזרה עםאחד מהם - הוא שכנע אותה והם הלכו עירומים למלון. טוב זה דבר מטומטם אבל עדין לא סיבה לזריקה (לא כמו האלימות שבוודאי כן). אמרתי לה: רגע, למה את מספרת לי את זה כמו לידיד? אם אני חבר אז אני מחכה לך פה ומגיעה לי התנצלות, אם אני ידיד אז תגידי. היא אמרה שאני מעייף, מייגע ומשעמם אותה. למחרת היא מבקשת ממני להתנצל. השבתי לה שאני לא מעוניין במי שעשתה את שעשתה אבל יתרה מכך מישהי שלא אכפת לה בכלל איך אני מרגיש לגבי זה. היא ענתה "אוקי" ולא דיברה איתי יותר שבועיים. השקעתי בה את החיים שלי פחות או יותר ולמרות כלמה שקרה היא הייתה אהבת חיי. לא ציפיתי לזה. לא פתחתי דרך הגנה כפי שכספי אומר. שבועיים שלחתי לה אי-מיילים של מה קורה, אני לא מאמין, אני שונא ואני אוהב. אחרי שבועיים שלחתי לה שזה נגמר. או אז היא חזרה אלי ואמרה שהענישה אותי. הלו אני דואג לה כמו אחותי, אפילו אם רבנו. לא ידעתי אם היא חייה או מתה, חשבתי שאולי חזרה לארץ. כלום. לא יכולתי לישון 5 ימים. אחרי זה לא קמתי מהמיטה כל יתרהשבועיים. החלטתי שזהו. הייתי בדיכאון. חזרתי הביתה, לחודש וחצי או קצת יותר. נסעתי, לא יכולתי הרי לקום מהמיטה שבועיים... (אחתהבעיות הייתה שהדירה הזו באיזשהו מקוםהייתה "שלנו"היא כל הזמן הייתה איתי שם,וגם קרה עד משהו עם אחד השותפים). חזרתי הביתה. הפסדתי את הכל השליש האחרון של הסמסטר וכל מועדי אל""ף כמעט. חזרתי ממש לפני אולי שבוע וחצי - שבועיים, לתחילת מועדי בי"ת אבל לא היה לי ראש לזה, נכשלתי בכולם (לראשונה). פשוט נורא. הבעיה שהיא לא הפסיקה לדבר איתי, לא היה לי קלוז`ר איתה. והכי גרוע מה שקרה לפני ארבע ימים שבסופו החלטית שיותר לא אדבר איתה לחלוטין. היא דברה איתי במסנג`ר, לפני ארבע ימים בערך, בהתחלה לא היה אכפת לי כהוא זה ממה שהיא עושה עם חייה. אבל איכשהו, במשך השיחה, כן נזכרתי בכמה שהיא מצחיקה ואינטליגנטית ואפילו אוהבת אותי וכו` (נשמע מוזר). היא סיפרה שהיא זחלה לאנשים, זחלה, בשביל סקס. טיפסה למיטה והעיפו אותה בכוח שוב ושוב עד שהיה את זה. ככה היא רצתה להרגיש מנוצלת, משומשת, עונש. כל הזמן ביקשה ממני לומר לה "תחזרי" והיא מיד תחזור לארץ, כל הזמן רצתה שנחזור/נשאר. לא עשיתי זאת. למחרת היא טלפנה, שעתיים דיברנו בטלפון, הייתה שיחה מאוד קשה. היא לא הפסיקה לבכות. היאלא האמינה שאבדה אותי. סיפרה שחיכתה שאבוא להציל אותה, שזה צורך נפשי, להיענש, שמישהו שלא אכפת לו ממנה יעשה את זה. היא סיפרה איך היא מעבירה ימים ולילות בבכי, איך היא מדמיינת שאני שם בסין מחפש אותה ברחובות, מציל אותה, רודפת אחרי אנשים וזה לא אני. כל הזמן הודתה, שהיא הביאה את זה למצב הזה והיו רגעים שהיא הייתה מודעת, אמרה שהיא "כלבה" והייתה לי בת זוג נוראה. בכתה שרק אומר לה לחזור והיא תשוב ובאותה נשימה אמרה שהיא יודעת שלא - זה לא מגיע לה. היא לא רצתה שאזכור אותה ככה. היא הבטיחה לא לנסות שוב. אני מקווה. אהבת חיי. נתתי את חיי ומעט שפיותי. החליפה אותי ב...זה... פשוט כך. (עםכל מה שנתתי, עםכל מה שהאמנתי, בהובנו). -סוף- עכשיו יהיה טוב,אין ספק. חייבלהיות. גם לימגיע. ואני יכול.
