כמוטל בספק
New member
להפסיק לפחד לגעת
ללמוד להפסיק לפחד לגעת. אחרי שנים שהרגילו אותך, שהרגלת את עצמך ל 'איסור נגיעה'. אחרי שנים שבהם מי שנוגע נחשב בעינך כפחות, כתאוותן, כלא רציני. אחרי שנים שבהם אתה היית, והיית גאה בזה שאתה 'שומר נגיעה'. וזה כל כך קשה. וזה כל כך לא מובן. כי איך יכול להיות בחור חילוני, בריא, באמצע שנות העשרים, והוא לא יודע לגעת? תראי כמה שהוא מפחד לגעת, אני לא יודעת ממש מה לומר על זה - מגוחך? עלוב? פתטי? מעורר רחמים? למי יש סבלנות למעוכב שכזה? ולך תסביר את עצמך. שאין לך חוש זמן כמו שיש לאחרים. שיודעים מתי נכון להגיש את היד, מתי ללטף את השיער, מתי לחבק ומתי לנשק. שאתה כל כך מפחד שזה מוקדם מדי, עד שאתה מוצא את עצמך יותר מדי פעמים במקום שזה כבר מאוחר מדי. ולך תאשים את ההורים, את הרבנים, את הספרים. כי הרי לקחת אחריות זה כבר בלתי אפשרי, זה כבר הודאה יותר מדי ישירה באשמה. כי אתה הרי לא רוצה לשקר לה, אבל אתה לא יכול להיות ישיר איתה. זה לא הזמן והמקום לישירות, זה הזמן לדו המשמעות, לערפול המילים, לתת לגוף לדבר. אבל אצלך הגוף אילם. הידיים מגמגמות. ולהסביר בדיבור בסיטואציה הזו זה כמו לאכול מהאף, כמו לנשום מהאוזן, כמו לשבת על הראש. אז אתה שותק, ורואה אותה מתרחקת, אולי מנסה לצעוק משהו, אולי רק צועק לעצמך, אבל שוב כבר מאוחר מדי. גם היא כבר לא תחזור.
ללמוד להפסיק לפחד לגעת. אחרי שנים שהרגילו אותך, שהרגלת את עצמך ל 'איסור נגיעה'. אחרי שנים שבהם מי שנוגע נחשב בעינך כפחות, כתאוותן, כלא רציני. אחרי שנים שבהם אתה היית, והיית גאה בזה שאתה 'שומר נגיעה'. וזה כל כך קשה. וזה כל כך לא מובן. כי איך יכול להיות בחור חילוני, בריא, באמצע שנות העשרים, והוא לא יודע לגעת? תראי כמה שהוא מפחד לגעת, אני לא יודעת ממש מה לומר על זה - מגוחך? עלוב? פתטי? מעורר רחמים? למי יש סבלנות למעוכב שכזה? ולך תסביר את עצמך. שאין לך חוש זמן כמו שיש לאחרים. שיודעים מתי נכון להגיש את היד, מתי ללטף את השיער, מתי לחבק ומתי לנשק. שאתה כל כך מפחד שזה מוקדם מדי, עד שאתה מוצא את עצמך יותר מדי פעמים במקום שזה כבר מאוחר מדי. ולך תאשים את ההורים, את הרבנים, את הספרים. כי הרי לקחת אחריות זה כבר בלתי אפשרי, זה כבר הודאה יותר מדי ישירה באשמה. כי אתה הרי לא רוצה לשקר לה, אבל אתה לא יכול להיות ישיר איתה. זה לא הזמן והמקום לישירות, זה הזמן לדו המשמעות, לערפול המילים, לתת לגוף לדבר. אבל אצלך הגוף אילם. הידיים מגמגמות. ולהסביר בדיבור בסיטואציה הזו זה כמו לאכול מהאף, כמו לנשום מהאוזן, כמו לשבת על הראש. אז אתה שותק, ורואה אותה מתרחקת, אולי מנסה לצעוק משהו, אולי רק צועק לעצמך, אבל שוב כבר מאוחר מדי. גם היא כבר לא תחזור.
