את מסתכלת עליו מן הצד
ולכאורה הכל נראה שגרתי ורגיל. אבל לא נכנסת לו ללב... ההורים של נטע משלמים מחיר, שבתם לא מתחתנת... ההורים שלי משלמים מחיר, שאין להם קשר איתי, והם סובלים מאוד. כשהיה להם - הם גם סבלו... אחותי משלמת מחיר שבעלה מציק לה כל הזמן, ולילד שלה אין סדר יום, ולכן כל יום זה מלחמות מתי הוא הולך לישון... המכרה שלי מקבלת אחרי 13 שנה של הכחשה בת אנורקטית... והיא עדיין מכחישה את חלקה... נכוןן שהם הולכים לעבודה וזורמים. גם אני הולכת לעבודה וזורמת... אבל הכאב נמצא בלב, ומחליש - פחות או יותר, לפי האופי והנסיבות. הטרגדיה באה ומכה וטופחת, וצריך לחיות איתה, כי עכשיו מאוחר כבר לתקן. כשאת הולכת ברחוב, את רואה תמונה של אנשים דומים מאוד, וחושבת שכל האנשים דומים. אין לך מושג מי כרגע בדיכאון, מי יש לו גידול במוח, מי אב שכול, מי לא מצליחה להיכנס להריון, מי זכה ב-50,000 דולר אתמול, מי מרוויח 20 ש"ח לשעה ומי מרוויח 180 ש"ח לשעה. אין לך מושג למי יש שלום בית ומי בכלל לא מצליח להתארגן עם קשר עם נשים...