כתבת ממש ממש יפה.. באמת שאהבתי.
תארת במדוייק מה עוברים בזמנים הקשים שאחרי פרידות, כן - הכל נראה שחור , ומרגישים אין סיבה לקום בבוקר,
ופתאום חלק כ"כ מואר וחשוב בחיים פשוט נעלם וכבה.
התקופה שאחרי, היא מן התאפסות.
היא ההבנה שכן, אנחנו נאהב שוב, וכן, זה יהיה חזק כמו האהבה הקודמת, וכן , הכאב ייעלם כשאדם אחר יכנס לאותו חלל שנשאר, ימלא אותו ואפילו יעשה
הכל טוב יותר
פתאום, הקשר הכואב הקודם שכ"כ הרס אותנו, נראה כאור חלש לעומת החוזק המחודש שנובע מההכרה שכנראה משהו טוב יותר מחכה,
לעומת ההבנה שכנראה אותו אדם שהלך, הוא פשוט לא אחד.
זה אף פעם לא יהיה פחות כואב, אף פעם לא ממש "נאהב פחות", כי מי שיש לו את זה בדם, את אותה האהבה מוחלטת, תמיד יילך עם הרגש הזה, תמיד ייתן את כולו,
וזו באמת הדרך היחידה לאהוב, אין בעיני דרך אחרת.
מי שאוהב חלקית, מי שזהיר, מי שלא נותן את כולו - לא יודע מ זה באמת לאהוב, לא משנה כמה נכאב, וזה תמיד יפיל אותנו, אותן פרידות...
עדיין תמיד נמשיך להאמין שאהבה שלמה היא הדרך ..
עדיין נסתכן כל פעם מחדש, ועדיין נכאב כל פעם מחדש, עד שיגיע האחד - שאיתו זה כבר יהיה רק אור בהיר לנצח...