לבטים על אהבה...
לא יודע למה אני כותב, אבל זה מרגיש לי הדבר הנכון. אני אדם לא מאמין שמצא אהבת חיים. כזו שגרמה לו להבין מה זה אלוהים מופשט שיכול להתקיים בין בני אדם, ובן רגע אחד הכל התרסק למיליון שברים קטנים. איך תקופה קמים בבוקר עם משמעות לחיים, הרצון הזה לאהוב, לתת, להעניק לאדם הכי יקר, לחברה הכי טובה, לשותפה לחיים - ובן רגע אחד הכל נעלם. אז תחילה יש את ההתרסקות הגדולה, שהלב מתנפץ ונמחץ תחת הררי אוקייאנוסים של יגון. אי אפשר לאכול כלום כי הכל מלא בכאב, ואי אפשר לנוח מהכאב כי בלילה החלומות באים לנשוך כמו נחשים ארסיים, שמנסים להעיר אותך לעוד יום של תודעה עצובה שצריך לעכל. והדמעות זולגות. לפעמים אפשר להסתיר את זה, לפעמים זה פשוט יוצא, ומרגישים את הנחמה שמלטפת את הלחי, מתחזקים קצת עד הבכי הבא, מטהרים את הגוף ממרחבי הכאב האינסופיים.
בסוף הזמן מרפא, והוא באמת מרפא. אבל הבדידות נשארת, החלל שנפער והתהום שאדם אופטימי רואה בקצה את האור, פתאום העמעום משתלט על החיים ומכסה זאת. פתאום האפור הזה נכנס פנימה, השיגרה, העובדה שאין עם מי לפרק עוד יום בשיחות נפש, אין את החום והאהבה. איזו משמעות יש לאהבה אם ניתן להתגבר עליה כך? מאיגרא רמא לבירא עמיקתא. איזו משמעות יש לאהבה אם כל כך בקלות יש כאלו שיכולים למחוק אותה ולעבור הלאה, ועל הדרך למחוק את אלו שאוהבים אותם יותר מכל. בסוף כולנו עוברים הלאה, בסוף אנשים מסתכלים לאחור ומשלימים עם הצלקת, חלקם גם מחייכים. אבל מה אם זה הכל מסכות? מה אם זה לא באמת ככה? מה אם הכוכב הבהיר ביותר בשמיי הלילה תשאר שם, והשמש לא תעלה להסתירה? אולי באמת אי אפשר לדעת, לאהוב פחות. האמנתי שאלוהים היא התגלמותה של אהבה, והאהבה האלוהית שלי הפסידה. הפסידה באי צדק משווע של דעות קדומות ורוע לב. נעלמה על כלום. אם אלוהים יכולה להפסיד, האם לא ירעדו עמודי תבל לעד?
לא יודע למה אני כותב, אבל זה מרגיש לי הדבר הנכון. אני אדם לא מאמין שמצא אהבת חיים. כזו שגרמה לו להבין מה זה אלוהים מופשט שיכול להתקיים בין בני אדם, ובן רגע אחד הכל התרסק למיליון שברים קטנים. איך תקופה קמים בבוקר עם משמעות לחיים, הרצון הזה לאהוב, לתת, להעניק לאדם הכי יקר, לחברה הכי טובה, לשותפה לחיים - ובן רגע אחד הכל נעלם. אז תחילה יש את ההתרסקות הגדולה, שהלב מתנפץ ונמחץ תחת הררי אוקייאנוסים של יגון. אי אפשר לאכול כלום כי הכל מלא בכאב, ואי אפשר לנוח מהכאב כי בלילה החלומות באים לנשוך כמו נחשים ארסיים, שמנסים להעיר אותך לעוד יום של תודעה עצובה שצריך לעכל. והדמעות זולגות. לפעמים אפשר להסתיר את זה, לפעמים זה פשוט יוצא, ומרגישים את הנחמה שמלטפת את הלחי, מתחזקים קצת עד הבכי הבא, מטהרים את הגוף ממרחבי הכאב האינסופיים.
בסוף הזמן מרפא, והוא באמת מרפא. אבל הבדידות נשארת, החלל שנפער והתהום שאדם אופטימי רואה בקצה את האור, פתאום העמעום משתלט על החיים ומכסה זאת. פתאום האפור הזה נכנס פנימה, השיגרה, העובדה שאין עם מי לפרק עוד יום בשיחות נפש, אין את החום והאהבה. איזו משמעות יש לאהבה אם ניתן להתגבר עליה כך? מאיגרא רמא לבירא עמיקתא. איזו משמעות יש לאהבה אם כל כך בקלות יש כאלו שיכולים למחוק אותה ולעבור הלאה, ועל הדרך למחוק את אלו שאוהבים אותם יותר מכל. בסוף כולנו עוברים הלאה, בסוף אנשים מסתכלים לאחור ומשלימים עם הצלקת, חלקם גם מחייכים. אבל מה אם זה הכל מסכות? מה אם זה לא באמת ככה? מה אם הכוכב הבהיר ביותר בשמיי הלילה תשאר שם, והשמש לא תעלה להסתירה? אולי באמת אי אפשר לדעת, לאהוב פחות. האמנתי שאלוהים היא התגלמותה של אהבה, והאהבה האלוהית שלי הפסידה. הפסידה באי צדק משווע של דעות קדומות ורוע לב. נעלמה על כלום. אם אלוהים יכולה להפסיד, האם לא ירעדו עמודי תבל לעד?
