כבר כתבתי פה כמה פעמים מה אני חושבת בנושא
יש בגדים שהם לא נכונים ומכוערים בעיני בכל הגילאים (לדוגמא, מה שמיצה כתבה פה). בעיני בגד צריך להתאים לאורח החיים של הלובשת.
אם מישהי היא מדריכת טיולים בנגב, היא תראה (ותרגיש) די דבילית לטפס על צוק ארכימדס התמיר בנעליים של לובטין.
אם מישהי היא ארכיאולוגית, זה נראה לי קצת משונה (ובטוח לא נוח) להתכופף בינות לחרסים בחצאית עפרון הדוקה.
מצד שני, אם המקסימום שאני הולכת זה בערך בין המעלית למשרד שלי או לחדר ישיבות, והמקסימום שאני סוחבת זה את האייפון שלי, אני מסתדרת טוב מאוד לעשות את זה נעולה בעקבים של 5 אינצ'ים, ולבושה בחצאית הדוקה וחולצה מכופתרת.
מכורח אורח החיים שלנו, בגילאים שונים אנחנו עושים דברים שונים (ויכולות להרשות לעצמנו כלכלית) דברים שונים. ולכן זה טבעי שיש דברים שלבשתי בגיל 15 שלא ממש מתחשק לי ללבוש היום (נגיד, חצאית טריקו). זה לא כי אני לא יכולה להרשות לעצמי, זה כי אני לא צריכה להרשות לעצמי.
ועוד סיפור אחרון לסיום. ביום ראשון האחרון היה יום האם. בני הצעיר הכין לי כתר מתנה. הכתר היה מצחיית פלסטיק ענקית, שעליה הוא צייר בטושים בוהקים ןהדביק כל מיני זכוכיות ונוצצים אחרים. במהלך היום יצאנו לארוחת צהריים במסעדה במרכז העיר (ואני מתכוונת לעיר גדולה, לא למרכז קריית גת) וענדתי את הכתר לראשי. הסתובבתי ברחובות ההומים, וכל הזמן אנשים סובבו את הראש והסתכלו עלי בחיוך. הבן הבכור שלי עצר אותי ולחש לי בשקט "אמא, את לא מרגישה קצת דבילית עם הכתר הזה?" עניתי לו, שלא ממש אכפת לי מה חושבים עלי ואם אנשים חושבים שאני נראית קצת אידיוטית. כי אף אחד מהם לא יכול לקחת ממני את ההישגים שלי, שבראשם שני הילדים האהובים שלי. ואיך שסיימתי להגיד את זה, בחור זר צעיר (ודי נאה) אמר לי "happy mothers day, you must be the coolest mom ever"
ושני הילדים שלי זרחו בגאווה.
בקיצור, לפעמים אני חושבת שמרוב שאנשים מקדישים תשומת לב למה חושבים עליהם, הם שוכחים שמה שקובע זה לא מה שהם לובשים, אלא איך הם נושאים את עצמם.
