הצעתי בנושא:
קודם כל שאפו לאביב על העלאת הנושא. זהו נושא חשוב, בדמנו ממש. וגם אני, לצערי, טעיתי פעמים מספר בהיסחפויות ובהנהגות לא נאותה דיה בנושא הזה. סוף דבר הוא ראשיתו: אישית, מאוד חשוב לי שהמקום הזה יהיה מקום נעים ומקדם בברכה. אני זוכר איך בפעם הראשונה שנכנסתי לכאן, ואז עוד לא הכרתי את כללי המשחק התפוזיים לחלוטין. נכנסתי בהיסוס, לא הכרתי הרי אף אחד, הניק שלי היה חדש שבחדשים, זה עתה נוצר. קבלת הפנים החמימה של סוגי (וכאן המקום: תודה רבה!), נתנה לי דרבון וביטחון עצמי לכתוב מעט, והקידום בברכה הכנסתי בסערה לאטמוספירה המיוחדת ששוררת בפורום, שתאמה למצבי ככפפה ליד. שם הפורום התברר לי או אז, מתוך חוויה אישית עמוקה, כקולע ביותר אל השערה. אם כן, חשדנות וכל אווירת המלחמה, תזיק לנו ותזיק לאחרים. לנו, כי נרגיש שהפורום קמל באין כוחות חדשים מצטרפים אליו. הרי עבורנו הפורום ממלא משימה חשובה ביותר, הוא סוג של תמיכה. אחת מהנקודות הכי חזקות שהחברה "שלנו" (החברה החרדית) משדרת לנו – ולכל יתר חבריה – היא ששאלות וחקירות אחרי האמונה נובעות מבעיות נפשיות (מסוגים שונים; או האוטסיידריות, או איפכא-מסתברא, או רגשות נקם וכו' וכמובן כמובן – תאווה, תאווה). כשאתה פוגש פתאום אנשים רגילים לגמרי (במובן הטוב של המילה) שתוהים אותם תהיות, שחשים אותם תחושות, שמתייסרים באותם הייסורים – לשונך נדבקת לחכך. רגע, אתה אומר לעצמך, אינני יחיד. בדיוק מה את שעובר בראשי, מתאר עלי כתב אדם זולתי, שגם אם הוא לא מהקהילה שלי, לא מהמקום שלי, לא מהפלג הפרטיקולרי בו אני חי – מתאר הוא את נבכי נפשי בנושא זה כאילו הייתי אני! ולכן, הנטייה שלי היא להציע, שהמנהלים יקדמו בברכה כל כותב חדש. באותו האופן בו התקבלתי אני, ונעשיתי צרכן מכור לטובות ההנאה הנפשיות החשובות שהפורום מציע לאדם במצבי (חדל אמונה, אך בעל אילוצים חזקים במיוחד להישאר בתוככי חברה מאמינה). זוהי חובתנו – להיות אנושיים ומאירים פנים, וזה גם יעבוד לטובתנו – הקבוצה תגדל, יבואו כוחות מבריקים חדשים, וכולנו (ישנים גם חדשים) נצא מורווחים מכך. מהר מאוד נדע הלנו הניק החדש או לצרינו. אם מרבית החברים יחושו שהלה טרדן מציק (אפילו אם אינו מחב"ת), נודיע על כך למנהלים במסר אישי (לא על גבי הפורום!, שלא ייגרם עוול למי שהחשד נופל עליו לחינם). המנהלים יבחנו לתקופה קצרה (יומיים שלושה) את התנהלות הניק "החשוד" ויקבלו החלטה – חסימה או לא. הצעתי בקצרה: קבלת פנים על ידי מנהלים (וכל מי שיחפוץ בכך, בנוסף). חשדות ופחדים לגבי ניקים – באישי בלבד. משפטי שדה פומביים וולגריים (שגם אני השתתפתי בהם ומתחרט מעומק הלב) – no more. החלטה – על ידי מנהלים, אחרי בדיקה ומעקב.
