לא יכולה יותר.

[I C E M A N 7]

אומללות

עם חולם מלא

 

[מפלצת או ילדה]

הנאו-ריאליזם הזה מדכא למדי... מעורר געגוע לחולם של פעם.

 

[אייבורי]

אהמממ

מה דעתך ללכת לטיפול אצל פסיכולוגית כוסית נימפומנית ? [תודה שפתאום הטיפול נראה יותר נוח]

 

[מריוס זכריה]

וואו. מזמן לא קראתי כל כך הרבה אמונות שגויות

כמעט כל משפט שלך כאן מוטעה בעיניי, עד כמה שיש בכלל "נכון" ו"לא נכון". את כל כך באאוט שזה לא להאמין. ה"פסיכולוגים" שאץת מתייחסת אליהם הם כנראה לקוחים מסרטים על פסיכואנליזה בשנות החמשים. יש עד היום כמה שאריות נדירות של הגישה הזאת, אבל היא די פסה מן העולם. זה פשוט כל כך לא נכון שזה כמעט מצחיק. נכון שמה שכתבת הוא דיעה מאוד מקובלת. רוב האנשים יודעים על פסיכולוגים מה שהם ראו בסרט של היצ'קוק או ספר של בתיה גור. מי שלך לטיפול יודע שזה לא המצב. יש בשוליים פססיכולוגים גרועים, שחוקים, שכבר אין להם כח להעמוד באמת מול מצוקות אמיתיות ועושים לעצמם חיים קלים ומושכים מטופלים בלי סוף. אני יודע שזה מיעוט באוכלוסיה. דרך אגב, יש לי המון ביקורת על פסיכולוגיה קלינית כפי שהיא היום. זה ממש לא המקרה שאני מצדד בכל מה שקורה. אבל הביקורת שלי היא במקומות אחרים לגמרי ממה שאת מכוונת אליו. לכן אני אישית עובד מאוד אחרת, ואני קצת עוף מוזר בתחום הזה (שיש בו אגב לא מעט עופות מוזרים). אז אני ממש לא נציג ענף הפסיכולוגיה, מה עוד שאני עצמי (לא במקרה) לא פסיכולוג קליני אלא משהו קצת אחר. אני בעיקר אני.

 

[קארניו]

זה בכלל שרשור הזוי בעל דעות משונות ומגוחכות

החל בפסילת הפסיכולוגים שכופים את דעתם על המטופל ו/או שקובעים חד משמעית שהמקור לבעיות הנפשיות היא האם וכלה באפיון האומללות והפתרון למיגורה . אבל יש לי שאלה אליך ואשמח לתשובה : למה יש לך ביקורת על הפסיכולוגיה הקלינית כפי שהיא היום?

 

[מריוס זכריה]

תשובה

טוב, אין לי ביקורת על כולם. יש פשוט תופעות שמפריעות לי, שחלקן קיימות אצל חלק מהמטפלים וחלקן לא. יש ויש. מפריע לי מטפל שיותר מדי מהנהן ופחות מדי מביע את עמדתו או מביא את עצמו. מטפל שלא יוזם מדי פעם, רק מקשיב. אני יודע שזו תלונה נפוצה מאוד, של הרבה מטופלים, ואני מתחבר אליה. מפריע לי שמטפלים מסוימים לא אמיצים מספיק ללכת למקומות הבאמת קשים, ואם המטופל לא פותח שם - הם גם לא יפתחו. ברור שיש בזה היגיון בסיסי, לא לקחת אדם למקום שאליו הוא לא מוכן. אבל כן צריך לנסות, לגשש, להעז. אחרת באמת יעברו חמש שנים עד שיגיעו לעיקר. מפריעים לי (כמו למקיאטו) טיפולים ארוכים מדי שמזמן הפסיקו להתקדם אבל המטפל לא אומר כלום וממשיך בשיגרה. זה לא כולם, אבל יש כאלה. בעיקר מפריע לי שיש מטפלים שלא עברו כמעט כלום בחיים חוץ מלימודי פסיכולוגיה ועבודה כפסיכולוגים, והם לא מכירים את החיים. בעיקר מפריע לי שחלקם חיים בזוגיות שחוקה אבל אין להם אומץ לצאת ממנה, והם גם שחוקים בעבודה אבל אין להם מושג מה יעשו אם לא יהיו מטפלים, אז הם ממשיכים. התוצאה? מטפלים כאלו נוטים "לשפץ" את המטופלים שלהם כך שגם המטופלים יסתפקו בחיים לא ממומשים, העיקר שיהיו בנורמה. המטפלים הללו בעיקר מנסים "לסלק בעיות", כלומר להחזיר את האדם למשבצת הנורמטיבית. אני חושב שמטפל טוב צריך להיות במידת מה נון קונפורמיסט ואנרכיסט, (אבל גם מצד שני כן לחיות את החיים המקובלים, ולא להיות איזה מופרע על גבעה) צריך שתהיה לו היכולת להסתכל על הדברים אחרת, ושלא יהיה מוצר מהונדס באוניברסיטה. יש עוד כל מיני, אבל זה בגדול.

 

[1Shir]

לגבי הפסקה האחרונה שלך

אתה בטוח שפסיכולוג בהכרח יוביל את המטופל לפי בחירותיו שלו לאורח חייו? הפסיכולוג יכול לבחור לחיות חיים מהסוג שתיארת אבל לתת למטופל אופציה לבחור את הבחירה שלו, לא? לגבי 3 הפסקאות הראשונות אני מסכימה, בלי קשר גם המטופל יכול להפעיל אקטיביות בסיטואציות האלה (לשאול את המטפל). תאמין לי מריוס, אם אתה מכיר מטפל/ת בדיוק כמוך, אני מגיעה בריצה.... אני תמיד מתרשמת מהחוכמה שלך.

 

[מריוס זכריה]

בטח שלא בהכרח

אמרתי: זה לא כולם, זה לא תמיד. אבל יש תופעה כזאת. זה קורה בעיקר כשהמטפל עצמו נמצא בקונפליקט לא פתור. שם יש לו הטיה לא מודעת. מצב כזה, אגב, מתועד היטב על ידי הפסיכולוגיה הקלינית. לא המצאתי כאן כלום. לכן מטפל צריך להיות גם מטופל. אגב, לכל מטפל יש הטיה לא מודעת. גם זה ידוע היטב. יש רק לקוות שההיה היא לכיוון בריא ואמיץ ולא ההיפך מזה. וגם, כמובן, שהמטפל יהיה יחסית מודע להטיה שלו, וגם שיצהיר עליה כשהוא מחווה דיעה. אז שוב: זה בטח לא כולם. ותודה על המחמאה

 

[קארניו]

תודה על ההתייחסות והתשובה המפורטת

אבל לצערי גם אתה שבוי בדעה קדומה על התנהלות הפסיכולוגים הקליניים של היום . הפסיכולוגיה הקלינית עוסקת היום בתחום רחב הרבה יותר ממה שעסקה בעבר והם מוכשרים לעבוד ולשלב בין כמה גישות טיפול כגון: טיפול התנהגותי קוגנטיבי ,פסיכודינמי וטיפול משפחתי. ההתמחות גם היא יכולה להיות בתחומים ספציפיים של הפרעות נפשיות כמו: התמכרות , הפרעות אכילה, הפרעות חרדה , טראומה , דכאון ועוד. פסיכולוג קליני גם יכול לעבוד כמטפל זוגי, משפחתי , פרטני וגם משפטי . נכון שישנם פסיכולוגים שעדיין מהנהנים בראשם אבל הם בעיקר מהאסכולה הישנה ומספרם הולך ופוחת ואילו היום הגישה למטופל שונה לחלוטין .

 

[מריוס זכריה]

נכון

 

[M00PS]

מה שאתה כותב פה זה מעניין מאוד

וזה מעלה אצלי שוב תהייה שאני הופכת בה כבר זמן רב. מה קורה אם אדם שאוחז באידאולוגיה מסויימת או עקרונות מוסר כלשהם (נאמר אדם טבעוני) ורוצה ללכת לטיפול. נאמר שחלק מהבעיות שהוא רוצה להכנס אליהן הוא מצוקה נפשית שהוא חווה בגלל שרוב החברה אינה טבעונית והוא עומד בסיטואציות קשות (נחשף למראות קשים ונחשף לתגובות קשות של הסביבה). האם לדעתך הוא צריך לבדוק מה גישתו של המטפל לטבעונות לפני שהוא מחליט לשלם ולהתחיל טיפול אצל אחד? ואיך עושים דבר כזה בכלל? פעם היה נהוג לומר שמטפל לא אמור להכניס את דעותיו האישיות לטיפול, אבל זה בולשיט. זה קורה כל הזמן. יעידו כל חברותי שאינן רוצות ילדים והפסיכולוגים שניסו "לתקן אותן" למרות שזה לא היה האישיו ולא על זה הן באו לדבר.

 

[מריוס זכריה]

זה די תלוי

כל פסיכולוג (או מטפל אחר) אמור להיות גמיש לגבי ערכים סובייקטיביים של מטופלים. בקיצוניות, אפשר לומר שהוא אמור לכבד כל מערכת ערכים, ולהיות מסוגל לראות דרך עיני המטופל. אני חושב שברוב המקרים זה די קורה. אבל כשיש עמדות ערכיות קיצוניות יחסית, יש גם למטפל וגם למטופל בעיה. טבעונות איננה עמדה קיצונית בעיני ובעיני רוב האנשים. אבל מה קורה אם מגיע אליך פדופיל? פושע? או, להבדיל, מישהו בעל השקפות פוליטיות קיצוניות שאינך מתחבר אליהן? או גזען? אז כן. יש בעיה במצב כזה, וכדאי שהפונה ישאל את המטפל מראש על עמדותיו באותו נושא, ויראה כמה זה מתחבר --- אני דווקא דיברתי על עמדות עקרוניות שהם הרבה פחות קיצוניות, אבל דווקא בגלל זה מאוד נפוצות. למשל: בורגנות. הרבה מטפלים הם מאוד בורגניים, מרובעים, או קונפורמיסטיים, כי חייהם הם כאלה, מבחירה או דשלא מבחירה. [וזה בלי ליפול להגדרות של מה זה בדיוק בורגני או מרובע או קונפורמיסט]. במצבים אלו ההשפעה של המטפל מאוד ניכרת דווקא בגלל שהיא סמויה, בדיוק כמו בדוגמה שאת ציינת לגבי ילדים. [אגב, זה באמת "את", או שזה "אתה"?]

 

[M00PS]

השאלה מי מגדיר מה קיצוני ומה לא?

יש לי חברה פמיניסטית, חברה זב"חניקית וחברה אנרכיסטית. שלושתן רוצות ללכת לטיפול, אף אחת מהן לא מעיזה כי הן יודעות ש-99% סיכוי שהן לא יתיישבו מול מישהו או מישהי שחולקות איתן את אותו עולם מושגים בסיסי ועקרונות מוסר. בעיני חלק מהאנשים חלק מהן קיצוניות, בעיני חלק מהאנשים הן לא ובעיני חלק מהאנשים כולן קיצוניות. בשורה התחתונה, השאלה אם הגיוני שכל אחת מהן תתיישב מול מטפל ותשאל אותו...מה? "מה עמדותיך בנוגע לפמיניזם/ניצול בעלי חיים/אנרכיזם/מלא את החסר"? אחת מהן אמרה שהיא מרגישה כמו הומוסקסואל שמפחד לגלות שהמטפל שלו בעצם הומופוב. והאמת? לא יודעת מה להגיד להן, נראה לי שזה חשש מוצדק. לכן מה שכתבת העלה את התהייה הזו שלי, כי אני לא יודעת מה לייעץ. אני את.

 

[מריוס זכריה]

את זה את... אוקיי

לחברותייך אכן יש בעיה עקרונית כשהם באות לחפש עזרה מקצועית. אמת. אבל - יש מטפלים מכל הסוגים ובכל הערכים. בדרך כלל אנשים גם מעבירים זה לזה המלצות על אנשי מקצוע שרגישים לתחום שמעניין את אותם אנשים. למשל, במקרה של גייז/לסביות, יש בהחלט מטפלים שידועים כגיי-פרנדלי, שהם אגב לא בהכרח גייז או לסביות בעצמם, אבל מכירים ומבינים את העולם הזה. וכן. אפשר ללכת למטפל לפגישה ראשונה ולהגיד לו: "אני מאמינה שמי שאוכל סטייק הוא רוצח. האם, לאור עמדתי, אתה יכול להיות מטפל שלי? איך אתה מרגיש עם העמדה שלי? וואני גם רוצה לשמוע את עמדתך בנושא." אלו שאלות לגטימיות לגמרי! אני יכול לקחת את עצמי כדוגמה. אני עובד עם דתיים, חילוניים, גייז, רוחניים (עם שווא בחית') מכל מיני סוגים ואני לא רואה בזה בעיה. גם אם תבוא אלי פמיניסטית קיצונית, אני לא רואה בעיה להתחבר אליה, ואני בטח שלא אנסה להפוך אותה לעקרת הבית הקטנה. [אי אומר את זה לא כפירסומת, אלא ברמה העקרונית].

 

[M00PS]

ברשותך אשלח אליהן את תשובתך

אני חושבת שזה יעזור להן לתת לזה צ'אנס. חבל שהתפיסה המקובלת של טיפול היא כה סטרילית עד כדי כך שאף אדם (והנושא עלה בשיחות עם גברים, נשים, צעירות, מבוגרים...יו ניים איט) לא חשב שלגיטימי שהמטופל ישאל את המטפל שאלות כאלה. כשאישי התחיל טיפול והעלתי הצעה דומה הוא ממש היה מופתע שזה הגיוני שגם לו יהיו שאלות על המטפל/אופי הטיפול ולא רק שהוא יישאל שאלות לגבי עצמו.

 

[מריוס זכריה]

כן

כנראה שיש לכולנו צורך לראות במטפל איזו דמות עליונה, שיושבת על האולימפוס ולא צריך להרגיז אותה. זה כנראה צורך שלנו (ואני מונה את עצמי, בהקשר זה, עם המטופלים דווקא), שהמטפל יהיה מישהו/י גדול ומלא בסמכות... כמובן, זו איננה המציאות. ניתן לראות במטפל אדם ככל האדם, ועדיין להיעזר בו. זה סוג של התבגרות... אני עצמי מעודד מטופלים לשאול שאלות, ושובר את הדיסטנס (תוך כדי שמירת גבולות, כמובן). לרוב זה מפתיע את האנשים שאני מוכן לחשוף דברים על עצמי או להראות גם את המגבלות שלי. אבל אז מסברר להם שזה עובד גם ככה...

 

[מקיאטו שלו]

מריוס, לכן לא דיברתי עליך אישית, אלא על טיפול

באופן כללי. אני אומרת שוב, אני לא נגד טיפול, ותמצאו בפורום הזה לא מעט המלצות שלי לאנשים אחרים לגשת לטיפול. אבל יש בעייתיות בטיפול פסיכולוגי, להתעלם ממנה זה טיפשי.

 

[מריוס זכריה]

הבנתי שזה לא אישי

לכן גם לא הגבתי ברמה האישית, אלא הכללית. הכל בסדר.

 

[מקיאטו שלו]

כמה דברים

לא הבנתי עד הסוף, ואולי גם את לא, אם מה שמפריע לך זו העובדה שהזוגיות שלך לא מספקת ואת בודדה בה, או העובדה שלאחרים יש זוגיות נורמלית ואת לא כמו כולם. חשוב שתבררי זאת עם עצמך, כי אם לא תדעי מה הבעיה ודאי לא תדעי איך לטפל בה. אם הבעיה טמונה במערכת היחסים שאת נמצאת בה, יש כמה דרכים לפתור אותה: לדבר עם בן הזוג על הבעיות ועל התחושות ולמצוא יחד פתרונות (את לא פירטת מה הבעיה בזוגיות, אחרת הייתי יכולה אולי לחשוב גם על פתרונות), לגשת לייעוץ מקצועי, או להיפרד כמובן שזו אופציה לא רעה, צריך לשקול אותה בהתאם לסיטואציה. אם הבעיה טמונה בהבדל בינך לבין אחרים, אזי אני ממליצה לך לטפל, עצמאית או עם מטפל מוסמך, בבעיית חוסר הבטחון שלך ובצורך שלך להשוות את עצמך כל הזמן לסביבה. 1. מדוע את חושבת שלכולם יש זוגיות זוהרת ונוצצת? מה, כי הם לא מספרים לך? מה חשבת, שכל זר ברחוב יבוא ויספר לך על הבעיות שלו? לא! זה לא עובד ככה! לא כל בת דודה או חבר קרוב יספרו לך על הריב שהיה להם אתמול בבית. בד"כ יש 1-2 חברים קרובים מאד שלהם מספרים על הקשיים והתחושות הקשות. עבור כל השאר- אנחנו מושלמים וחיינו מושלמים, גם אם זו חברה קרובה ואנחנו חברות כבר שנים ארוכות. 2. ונגיד שלכולם יש זוגיות יפה ונוצצת ולך אין- זה מה שמפריע לך? שאת שונה? אז תעשי הצגה שהכל מושלם ותקברי את הרגשות שלך, והנה- תהיי כמו כולם, מקובלת ויפה ועם זוגיות נהדרת.

 

[טלטול226]

אוקיי

אז שתי הבעיות מפריעות לי, בהחלט. מפריעה לי העובדה שהזוגיות שלי במצב רע ובמצב של העמדת פנים שהכל טוב ננמאס לי לשחק את המשחק הזה, אני מרגישה צבועה כלפי עצמי וכלפי הסביבה, אני רוצה כבר לחייך חיוך אמיתי להרגיש באמת אוהבת ונאהבת ולחוות את האהבה שכולם מדברים עליה... אנחנו כל הזמן מנסים למצוא פתרונות אפילו הגענו למצב שאנחנו כותבים על דף כל מה שמפריע לכל אחד אבל תמיד חוזרים להתחלה איכשהו ואני שוב מוצאת את עצמי בוכה, לבד, בלי לדעת איך להתמודד. אני חוששת שהבעיה הזאת יוצרת אצלי את הבעיה של ההסתכלות על האחרים, אני יודעת שלא הכל מושלם אצל כולם אבל סתם נגיד יש לי חברה שהקשר שלה עם חבר שלה כלכך טוב, כלכך חזק, כלכך אמיתי, ואני הכי מפרגנת לה בעולם...אבל כן, אני גם רוצה להרגיש ככה....גם רוצה לחוות את זה... ולי זה לא קורה וזה קשה לי. אני יודעת ורואה שלאנשים יש זוגיות טובה בלי שהם יספרו כלום, רואים את זה, זה בולט..ומי שלא טוב לו גם כן רואים, ולא אחת קיבלתי תגובות של "מה אתם עושים ביחד, לא טוב לכם" כי אי אפשר להסתיר, כמה שמנסים...