לא יכולה יותר.

[טלטול226]

לא יכולה יותר.

נמאס לי כבר. נמאס לי להיות במקום ללא מוצא הזה, אני נשארת בזוגיות הזאת רק מפחד! קשה לי ורע לי אבל אני לא מסוגלת לעשות שום צעד ובטח שלא לסיים את זה. אני בנאדם שקשה לו להיות לבד אני מרגישה נורא, כולם מסביבי חווים זוגיות מדהימה ורק שלי הרוסה, רק אני כל לילה בכרית בוכה, לא טוב לי בקשר הזה אבל לא רוצה לחזור ללבד שלי כי יהיה לי יותר רע לבד, למה אני לא יכולה לאהוב באותה מידה שאוהבים אותי??? פעם עוד חשבתי שטוב לי היום אני מגלה שרע לי, שאני מחייכת חיוך מזוייף וצבוע לעצמי ומשקרת לכולם סביבי גם. אני נמצאת בנקודה שקשה לי לצאת ממנה נמאס לי לבכות כי לא טוב לי ולאחרים כן, לפעמים נראה לי שאני פשוט בנאדם שלא מסוגל לאהוב אני מדוכאת רק מהמחשבה. אני לא כנה כלפי הבנזוג שלי שנותן לי הכל באמת אבל כנראה שזה לא מה שאני צריכה. אין לי את הכוחות להתמודד עם כלום עכשיו, כל הזמן חושבת מה יהיה אם ניפרד ולמה כל זה מגיע לי למה לא יכולה להיות לי זוגיות בריאה ורגילה כמו לכולם?? אין לי כח להיות שונה! פרקתי. מצטערת אם זה לא המקום.

 

[ביישניתתת]

אני מרגישה כאילו אני כתבתי את זה לפני שנתיים.

קשה לי להגיב באריכות כי אני נרדמת אבל אני מרגישה את המצוקה שלך והייתי חייבת לפחות להגיב בקצרה.. קודם חשוב שתביני שהרבה פעמים נראה שלכולם טוב ושמח בזוגיות שלהם אבל תאמיני לי שלהרבה יש בעיות. פשוט לא מראים אותם.. את חייבת לנסות לא להשוות את הקשר שלך לשל אחרים את אף פעם לא יכולה באמת לדעת מה קורה שם.. תזכרי שלרוב מראים רק מה שרוצים שתראי.. לפני בערך שנתיים אני הייתי במקום שלך.. בתוך זוגיות מאוד ארוכה אוהבת וכואבת.. ופחד מוות להיות לבד.. אני אשמח לנסות לעזור.. בנתיים אני מאחלת שיהיה לך לילה טוב.. ופשוט תדעי שאת לא לבד.

 

[טלטול226]

תודה

יש מצב שיש לכולם בעיות אבל אני מרגישה ששלי גוברות על שלהם. תמיד זה הרגיש לי ככה. אשמח לדעת מה עשית בסופו של דבר? איך סיימת את זה? איך התגברת על הפחד? תודה רבה

 

[adam33]

דאגה בלב איש...ישיחנה

חוסר היכולת לבחור את הדרך הוא משהו שעובר על רובנו שכן המצב הטבעי זה לשמר את המקום שאנו נמצאים בו ולא לבצע שינוי. אבל הבעיה העיקרית הינה שהתחושה שאף אחד לא מבין אותי זה הדבר האמיתי. שכן, המחשבות רצות והתסריטים ידועים וכל שאנו רוצים זה לנוח על המיטה ללא דאגות ולחייך חיוך רחב בכל בוקר שאנו מתעוררים. עצתי אלייך, ראשית עשי לעצמך בדברים הקטנים שאת יכולה לגרום לך להרגיש טוב.. תצאי עם חברה ..קחי ביביסיטר...והעיקר תראי בעצמך שהשינוי הוא רק בך.. רק אם תרגישי כך אזיי ההחלטות תתקבלנה בצורה יותר קלה.. ולפעמים כשאת פורחת אזיי הבן זוג מרגיש שמשהו משתנה ושלא בשליטתו. ב ה צ ל ח ה !

 

[טלטול226]

בדיוק

כלכך מסכימה איתך, אני כל הקשר הזה חיה בנסיון לשמר את הקיים, לא לעזוב את כל מה שבנינו, זה נראה לי כמו לפרק חומה שנבנתה כלכך ביסודיות ושוב לחזור להתחלה, לכלום, לריק, ולא לדעת איך להתמודד. התחושה שאף אחד לא מבין לא מרפה ממני, אין לי כוחות לנסות להסביר לאנשים, כי במילא הם לא יבינו... תודה רבה!

 

[chenby]

מכיוון

שאני ממהרת לעבודה, בינתיים תקראי את זה, בהמשך אשתדל למצוא זמן לתת את תגובתי. http://www.thefreedomtobe.net/doc/LovingWhatIs-little_book.pdf

 

[טלטול226]

אקרא

תודה רבה!

 

[מריוס זכריה]

סליחה על השאלה שבאה משום מקום

יש לך אולי ברקע הפרעת אכילה?

 

[טלטול226]

ממש לא

איך הגעת לזה???

 

[מריוס זכריה]

רק שאלתי

כי משהו שצורת החשיבה שלך הזכיר לי בנות במצב הזה. כמו ששמת לב, לא קבעתי עובדה אלא שאלתי שאלה. אני שמח שהתשובה שלילית. לגופו של עניין: אני חושב שאת באמת סובלת מבדידות ומהתבשלות עם עצמך. התחושה שלא מבינים אותך היא תחושה סובייקטיבית (כמו כל התחושות של כולנו), אלא שיש לה נטיה להגשים את עצמה. האדם שמרגיש שלא מבינים אותו, אכן נקלע למצוקה שרוב האנשים לא מכירים, והתוצאה היא שאכן לא מבינים אותו. בדיוק למצבים האלו ישנו הטיפול הפסיכולוגי. אני אגב לא חושב שמתאים לכם טיפול זוגי, או על כל פנים, זו לא התשובה לשאלה שאת העלית. אני לא שולל שטיפול זוגי יכול לעשות טוב ביניכם, אבל הוא לא המקום לברר את מה שמציק לך. אני מרגיש שהמצוקות שלך הם מצוקות קיומיות ממש, שהולכות מעבר לשאלת הזוגיות (למה לכולם יש ולי לא). אני חושב שזה קשור לתפישה של המקום שלך בעולם, שכמובן קשורה לשורשייך המוקדמים ביותר, ואני חושב שטיפול פסיכולוגי מאוד יעזור לך. אני מצטרף לאלו שאמרו שלא כל הקשרים הזוגיים נפלאים כמו שנראה לך מבחוץ, כי הרוב מסתירים את בעיותיהם, הרבה פעמים אפילו מחברים וחברות קרובים. זה לא העניין. העניין הוא שאצלך זו תופעה שכנראה חוזרת על עצמה, והיא כאמור מלמדת שהבעיה היא ביחס שלך אל עצמך, יחס שאחר כך מתבטא בכל קשר זוגי. אולם שום קשר זוגי לא יכול לפתור נושאים לא פתורים שבין האדם לבין עצמו. אז היית פעם בטיפול? אם כן, איך היה? ואם לא? למה לא?

 

[טלטול226]

לא,

אף פעם לא הייתי אצל פסיכולוג, מהסיבה שאני לא באמת מאמינה שבנאדם זר שישמע את בעיותיי במשך 40 דקות יוכל לסייע לי. אולי אני טועה אבל אף פעם לא מצאתי בזה משהו שיוכל לעזור לי להתגבר על בעיותיי. לא מזלזלת בפסיכולוגים, פשוט לא נראה לי שזהו המפתח להצלחה במקרה שלי. אני מודעת לזה שיש לי בעיות שכנראה לא בהכרח קשורות לקשר הזוגי שלי, מאז ומתמיד הרגשתי שגם כשיש סביבי 20 חברים אני בעצם לבד, אני בעצם לא מרגישה שמחת חיים שאמורה להיות טבעית, כל הזמן החיוך הלא אמיתי הזה, ההרגשה שהכל הצגה... וזה קורה גם בזוגיות. זה כלכך עמוק ארוך טווח שלפעמים נדמה לי שפשוט אין לזה פתרון ואולי צריך להשלים עם המצב הזה. מיואשת

 

[מריוס זכריה]

אז אם יורשה לי, אני חושב שאת טועה

קודם כל פגישה היא לא 40 דקות, אלא במקרה הגרוע 50. יש כאלה שעובדים גם שעה וגם שעה וחצי. כן. שנית, לא מדובר בפגישה אחת אלא בתהליך. ושלישית, וזה העיקר, ההנחה שלך שאדם זר לא יכול להבין אותך היא פשוט שגויה. אותו אדם זר, אם הוא מבין משהו במה שהוא אמור להבין בו, יכול בהחלט להבין, ומה שחשוב, הוא גם יכול לראות דברים באור שונה מזה שאת רואה בו את מצבך, ולהאיר את עיניך באי אלו נקודות. זה היתרון הגדול של זר שהוא איש מקצוע. כי בואי תסתכלי על זה ככה: לפי תפישתך, מה התקווה לשינוי? אם אני מבין נכון, לפי שיטתך, אין בכלל מוצא מהמצב. אז אולי יכול להיות שגישתך לנושא הטיפול פשוט שגויה? ואני אגיד לך עוד משהו: הרבה אנשים משמיעים התנגדויות די דומות לשלך לטיפול. אני לא מזלזל בהתנגודיות אלו (גם כשאני חולק עליהן), אבל הרבה פעמים זה בכלל אל הסיפור האמיתי. הסיפור האמיתי הוא החשש שאולי דווקא כן יבינו אותך, וכן יפגישו אותך עם המקום הכואב, ואולי, חס וחלילה, יופעל עליך לחץ עקיף כזה או אחר להשתנות. האם יכול להיות שזו סיבה לא פחות חשובה להתנגדות שלך?

 

[מקיאטו שלו]

הבעיה בטיפול היא בדיוק מה שעשית כעת.

יש כמה וכמה מחקרים שמוכיחים שאנו לא רואים את המציאות, אלא את מה שאנו מצפים למצוא בה. לפסיכולוגיה (אדבר באופן כללי על מנת שלא להכליל את כל הפסיכותרפיסטים, אין בכוונתי לפגוע) יש תשובות להכל. הן אינן בהכרח נכונות, אך אין שום דרך להפריך אותן. לדוגמא, אם איני מאמינה במנגנוני ההגנה, תמיד יהיה ניתן לומר לי שאני מבינה שהם נכונים ופשוט מדחיקה את זה. נקודת המוצא של הטיפול הפסיכולוגי היא בערך כזו: אתה לא יודע שום דבר על עצמך, על הרצונות שלך, על העבר שלך ועל מה שאתה רוצה בעתיד שלך. אני יודע הכל, כי למדתי פסיכולוגיה באוניברסיטה, וברור שכל בני האדם הם אותו הדבר ללא הבדל אישיותי ביניהם, ולכן אני יודע טוב ממך מה עובר בראשך. אני מזלזל בכל דעותיך ומחשבותיך כי הן שקריות, רק אני- הזר שאתה משלם לו 400 ש"ח לשעה- יודע מה באמת אתה רוצה (אתה רוצה להישאר בטיפול במשך כעשר שנים ולשלם לי). אמנם אנשים מתנגדים לטיפול, אך ההתנגדות שלהם היא רק כיסוי לפחד שלהם אגיד להם את האמת. יש לי חדשות בשבילך: לפעמים סיגר הוא רק סיגר.

 

[מקיאטו שלו]

תיקון שגיאת הקלדה: "..לפחד שלהם -ש-אגיד להם..

 

[נומלה]

מה האלטרנטיבה?

כרגע רע לה. יש סיכוי (לא גדול אבל קיים) שטיפול יגרום לשיפור איכות חייה. מה האלטרנטיבה? להמשיך להרגיש מסכנה ואומללה ? אם יש לך דרך נוספת לפתרון - תיסלאם. תציעי אותה. לפסול לשם הפסילה כי לא תמיד מצליח / כי יקר / כי את לא מאמינה לא יקדם אותה במילימטר לאיכות חיים טובה יותר.

 

[מקיאטו שלו]

אני בכלל לא פוסלת טיפול.

אם תסתכלי על ההודעות שלי בעמוד הראשון של הפורום אני בטוחה שתגלי לפחות המלצה אחת שהמלצתי לגשת לטיפול. אני חושבת שצריך להתייחס לטיפול בעירבון מוגבל ולא לקחת כתורה מסיני את כל מה שהמטפל אומר, ואני חושבת שצריך לבחור היטב את המטפל ולא לחשוש לעזוב מי שלא מבין, לא מנסה להבין, לא מתחבר, וכו'. גם מריוס עצמו קולע הרבה פעמים בול, אבל לפעמים הוא מפספס- כי הוא אנושי, ולא יודע לקרוא מחשבות. הבעיה היא שרבים הפסיכולוגים שטוענים שהם יודעים בדיוק מה חושב כל מטופל שלהם ואיך לתקן זאת.

 

[I C E M A N 7]

חייב להילקח כתורה מסיני

כי אומללות מגיעה מתוך מודעות, ולכן הפיתרון הוא סימום עצמי. וסימום עצמי הוא עניין של אמונה. זה פלסבו. חייבים להאמין בפיתרון על מנת שהוא יהיה פיתרון. וזה לא משנה אם זה המטפל, הרבי, או בן הזוג. אגב, אישית אף פעם לא חשבתי ללכת לטיפול פסיכולוגי, כי אני יודע שזה בסוף יגיע לאימא. מן הסתם היא חיבקה אותי פחות מדי או יותר מדי, הבתזונה.

 

[מקיאטו שלו]

העניין הוא

שאומללות לא מגיעה מתוך מודעות כללית, אלא ממודעות לקיומן של בעיות; ולכן הפתרון הוא לא סימום עצמי, אלא פתירת הבעיות. הסוג השני הוא דכאון קליני שיש עבורו פתרונות אחרים, כמו כל מחלה. מה שציינת הוא הבעיה השנייה עם הליכה לטיפול, כמובן- כי למי אכפת אם אמא שלו חיבקה אותו פחות מדי או יותר מדי? השאלה עכשיו היא מה עושים עם זה, איך משפרים את החיים מכאן- ויש מטפלים שיש להם את הכלים לעזור לך בזה, ויש כאלו שפשוט נתקעים עם האמא.

 

[I C E M A N 7]

תסלחי לי, כן?

לרוב בעיות לא יוצרות אומללות. דאגה, כן. כאב, כן. לא אומללות. בעיות הן אף סוג של פיתרון לאומללות. מכירה את זה שנורא סובלים מכאב כרוני בגוף, אז יוצרים כאב במקום אחר שמעמעם אותו? אם את אומללה, הכי טוב ליצור בעיה קשה אך מוסברת ופתירה. כך תשומת הלב והאחריות לאומללות תושלך עליה, אלא שזה ילווה בתקווה שתהיי מאושרת ברגע שתפתרי אותה. אומללות ללא בעיה נראית לעין, או ללא בעיה פתירה, היא האומללות האולטימטיבית - אומללות ללא תקווה.

 

[מפלצת או ילדה]

אז מה הפתרון שלך?