בבקשה ניתוח
הגנה עצמית: המוסר ההומניסטי מתיר הגנה עצמית, במובן של הגנה על גופו של ההומניסט עצמו. אבל הוא מחייב הגנה על הזולת מפני תקיפה "פושעת" (כאשר ההגדרה של "פושעת" היא הגדרה סובייקטיבית). זאת בייחוד אם הזולת חלש. במצבים בהם יש סכסוך בין עמים, הרי ההומניסט מחוייב להגן על בני עמו מפני תוקפנותם של בני עמים אחרים. גישה אחרת תתקל בסתירה עצמית ותוביל לביטול ההומניזם עצמו. מכאן, שההומניסט מחוייב, במסגרת ההגנה העצמית על בני עמו, לפגוע גם בילדים בני העם האחר. למשל, אם נטען שמותר לפגוע רק בלוחמים מבני העם האחר, הרי במקרה שבו אלה מקיפים עצמם בילדים בני עמם, מתיר ואף מחייב המוסר ההומניסטי לפגוע גם בילדים אלה, כדי לפגוע בלוחמים. ענישת פושעים: מעבר לעובדה שקביעת מי הוא "פושע" היא קביעה סובייקטיבית לחלוטין, המגלמת את יחסה של קבוצה אחת לקבוצה אחרת, המוגדרת כקבוצה פושעת, ולעובדה שדעתה של קבוצה אחרת זו איננה נחשבת, הרי ההיתר להעניש פושעים מוביל ללגיטימציה של עונש מוות במקרים הנחשבים קיצוניים. בארה"ב, שהיא מדינה הומניסטית, יש הרבה מקרים כאלה, בישראל יש הרבה פחות, אבל יש. עונש המוות נדיר יחסית, אבל עונשי כליאה רווחים מאד. בית סוהר בנוי בדרך כלל בכוונה תחילה כך שיספק לאסירים, מעבר לשלילת חירותם (פעולה בלתי הומנית לעצמה), תנאי מחיה תת-אנושיים. התייחסות זו היא התעללות. לוקחים אדם שהוא חסר ישע, כולאים אותו, משפילים אותו, מונעים ממנו את צרכיו היסודיים ביותר, מוסיפים לפעמים עונש כליאה בצינוק. זו התעללות. עקרון הקנין הפרטי: לפי עקרון זה, אם למשל יש לאדם בעלות על מאה ש"ח, משמעות הדבר שאין לאיש זולתו זכות לעשות דבר במאה ש"ח אלה, בלי רשותו. מי שייקח את הכסף בלי רשות, מוגדר כעובר על חוקי המוסר. עכשיו, רשאי הבעלים של הכסף להעניק רשות שימוש בו לאדם אחר, ולקבוע את תנאי השימוש. תנאים אלה מוגבלים בחוק, אבל התנאי היסודי הלגיטימי הוא שעל הלווה להחזיר את הכסף במועד מוסכם. במידה ולא החזיר, רשאי הבעלים של הכסף לנקוט נגדו הליכי גביה. הליכים אלה עלולים לכלול גם מאסר בפועל, ובודאי הם יכללו נסיון לשלול מהלווה (עכשיו, החייב) אמצעי קיום, ונסיון להקשות על חייו עד התעללות ממש. כל זאת, אפילו הבעלים של המאה ש"ח הוא מוסד כמו בנק, שהכסף אינו דרוש למחייתו שלו בשום אופן.