אחרי שיחה פורייה, מעניינת, עם אסף זהבי
"הפולנייה" כפי שהוא מתהדר בכינוי שהדביק לו חבר טוב, הגעתי לכמה תובנות... הלחץ האדיר לצאת מהארון, כפי שאפשר לראות שהוזכר בדרך אגב, זה הרצון למציאת קשר רציני עם בן מיני. דבר שחשבתי שיושג בצורה הטובה ביותר באם אחצין בצורה הגלויה ביותר לכול הסובבים אותי שאני הומוסקסואל. כך באופן טבעי, הרבה ידעו על זה, והאופציות למצוא אדם שיהיה לי טוב איתו מכל הבחינות ייגדלו. אבל, וכאן מגיע ה"אבל" הגדול. מאחר ויציאה פומבית כזו מהארון עלולה לגרום להרבה אי נעימויות, ומאחר ואוכל למצוא קשרים עם הומואים דתיים בצורות אחרות, החלטתי שאוותר בשלב זה על היציאה. אני לא עושה זאת בלב שלם בכלל. ואני מניח שבכל יום אשאל את עצמי מה הדבר הנכון. וברור לי שאם הייתי משחרר אבן ענקית הייתה נגולה מליבי. אולי אשתף רק את ההורים (ושאר משפחה מצומצמת) ולא יותר מזה, אבל אולי גם על זה אוותר. מקווה שברגע בו אמצע בן זוג יהיה לי שקט נפשי, ולא אהיה חסר מנוח ואפסיק לנוע בקיצוניות כזו בדקות ספורות, בין הרצון העז להוציא לפועל את היציאה מהארון, לבין הרצון להמשיך כמו שהיה עד עכשיו. זהו... תודה לכל המגיבים!