לאמא ואבא היקרים!
אין לי מושג אם יהיה בזה בכדי להקהל, ולו במעט, על הדיכאון בו אני שרוי ב(כמעט) שנה האחרונה, או שאין כל קשר בין הדברים. אין לי מושג לאן החיים שלי יתגלגלו אחרי זה, אם זה יסב לי אושר או חלילה להפך. אבל זהו. אני לא יכול ולא מתכוון יותר לשמור את זה בבטן: אני הומוסקסואל. אני נמשך לבני מיני ואין לי משיכה לבנות כלל. אני יוצא מהארון בעיקר עבור עצמי, אבל גם עבור הומואים רבים אחרים שחוששים, ואולי יאזרו אומץ כשייראו שאפשר, וזה לא סוף העולם. אני חושב על כך שבישיבה התיכונית בה למדתי לא היה הומו מוצהר אחד, וכמו כן בישיבה התיכונית הקודמת, וכמו כן בשני סניפים בתנועת נוער בהם הייתי פעיל, וכמו כן ב-2 קהילות די גדולות בהם התפללנו. אני יודע שהם קיימים שם ופשוט חוששים להחשף. אם זה עשרות בודדות, או מאות-מה שבטוח: הם שם. חוששים, מתלבטים, בוכים, נותנים לידיעה להתערבל בבטן יום ולילה. לא יכולים לשתף אף אחד. יותר נכון, חושבים שהם לא יכולים. כמו שאני חשבתי זמן רב. אתם האנשים הראשונים עלי אדמות אותם אני משתף באופן לא אנונימי בנטיות שלי. אני חושב שזה דבר שחשוב לעשות, ומתנגד לאילו שאומרים לשמור לעצמך את הנטייה. נמאס לי מהציפייה האילמת (ולעיתים גם מילולית) לכך שאתחתן ביום מן הימים, כמו כל גבר אחר. נמאס לי מההצגה שנכפתה עלי בעל כורחי. אתם הראשונים, ואחרי שתעכלו את הדברים אני גם מתכוון לצאת בפומבי מהארון בפני כולם, ללא יוצא מן הכלל. אני חייב לציין שהתגובה שלכם תהיה משמעותית עבורי, אך מאידך אני חייב לציין שהיא לא תקבע את הנטייה שלי... לא מדובר באיזו גחמה, אופנה חולפת. אני מודע לנטייה המינית שלי עוד מגיל 14, כאשר בשנים הראשונות ניסיתי להתכחש ולשכנע את עצמי שאני יכול לשלוט בזה. אבל אני כבר יודע ושלם עם זה, ועכשיו תורכם. אני לא מתכוון לשנות משהו מהותי בדרכי החיים שלי. לא מתכוון לשנות את הלבוש, ולא את אורח החיים שלי. אני מתכוון לקבל בהשלמה מלאה את האופן בו ה' ברא אותי ולספר לאחרים מי אני. לשדר להומוסקסואלים אחרים שהם מוזמנים ליצור איתי קשרי חברות. אתם יכולים להתכחש אתם יכולים לנשל אותי מהצוואה אתם יכולים להרוג אותי אבל אתם לא יכולים לקחת ממני את הנטייה. הקללה שלמדתי לקבל כחלק בלתי נפרד ממני ולבטל את הארס שבה. זהו זה. הדלתות של הארון כבר נפתחו, כעת אני יוצא החוצה, מתמתח, מאבק את בגדיי, ממצמץ בעיניים המסתגלות לאור החזק, שואף אויר טרי לריאותיי, ויוצא לפרק חדש בחיים. פרק בחיים בתור הומוסקסואל דתי. אוהב בלי סוף, אני ============================== המילים נכתבו. כעת נותר לבצע רצף פעולות פשוט: להעתיק למסמך word, ללחוץ על "הדפס", להניח את הדף במגירה ליד המיטה של אמא, או במקום אחר שבו היא תמצא את המכתב. היא כבר תמצא את הדרך להעביר את הדברים לאבא שלי. אבל הלבטים העצומים לא מאפשרים לעשות שום דבר בלב שלם. האם לחשוף זאת וזהו? אם כן, מתי? סתם ככה אחר הצהריים אחד הם ימצאו את המכתב? כרעם ביום בהיר? ואז לחזור הבייתה ו...מה יקרה? או שהם יתקשרו לפלאפון? איך תראה היממה הזו? השבוע? איך ייראו החיים החל מהרגע בו ייראו את המכתב? ומה אם זה יירסק את הכל? מה אם הם יקבלו את זה הרבה יותר קשה ממה שאני בכלל יכול לדמיין? כן, גם לגרוע מכל אני מוכן. לעזוב את הבית ולהסתדר איך שהוא. לנתק את הקשר, אם לא תהיה ברירה. אבל למה לחשוב כל כך שלילי? למה לא לנסות ולראות? ולמה לוותר גם הפעם? למה להמשיך להתייסר לבד עם הידיעה? למה המשפחה שלי, הדבר הקרוב ביותר אליי, לא יכולה לדעת מי אני באמת? פחות משחשוב לי שיתמכו בי, חשוב לי שידעו מי אני. אחרי שידעו, אוכל גם לספר לסביבה. אבל המשפחה חייבת לדעת, אם הם יאהבו את זה או לא. צריך אומץ אדיר. אני חייב אומץ אדיר. חייב חייב חייב. כי אי אפשר להמשיך ככה עוד....זה מעייף....
אין לי מושג אם יהיה בזה בכדי להקהל, ולו במעט, על הדיכאון בו אני שרוי ב(כמעט) שנה האחרונה, או שאין כל קשר בין הדברים. אין לי מושג לאן החיים שלי יתגלגלו אחרי זה, אם זה יסב לי אושר או חלילה להפך. אבל זהו. אני לא יכול ולא מתכוון יותר לשמור את זה בבטן: אני הומוסקסואל. אני נמשך לבני מיני ואין לי משיכה לבנות כלל. אני יוצא מהארון בעיקר עבור עצמי, אבל גם עבור הומואים רבים אחרים שחוששים, ואולי יאזרו אומץ כשייראו שאפשר, וזה לא סוף העולם. אני חושב על כך שבישיבה התיכונית בה למדתי לא היה הומו מוצהר אחד, וכמו כן בישיבה התיכונית הקודמת, וכמו כן בשני סניפים בתנועת נוער בהם הייתי פעיל, וכמו כן ב-2 קהילות די גדולות בהם התפללנו. אני יודע שהם קיימים שם ופשוט חוששים להחשף. אם זה עשרות בודדות, או מאות-מה שבטוח: הם שם. חוששים, מתלבטים, בוכים, נותנים לידיעה להתערבל בבטן יום ולילה. לא יכולים לשתף אף אחד. יותר נכון, חושבים שהם לא יכולים. כמו שאני חשבתי זמן רב. אתם האנשים הראשונים עלי אדמות אותם אני משתף באופן לא אנונימי בנטיות שלי. אני חושב שזה דבר שחשוב לעשות, ומתנגד לאילו שאומרים לשמור לעצמך את הנטייה. נמאס לי מהציפייה האילמת (ולעיתים גם מילולית) לכך שאתחתן ביום מן הימים, כמו כל גבר אחר. נמאס לי מההצגה שנכפתה עלי בעל כורחי. אתם הראשונים, ואחרי שתעכלו את הדברים אני גם מתכוון לצאת בפומבי מהארון בפני כולם, ללא יוצא מן הכלל. אני חייב לציין שהתגובה שלכם תהיה משמעותית עבורי, אך מאידך אני חייב לציין שהיא לא תקבע את הנטייה שלי... לא מדובר באיזו גחמה, אופנה חולפת. אני מודע לנטייה המינית שלי עוד מגיל 14, כאשר בשנים הראשונות ניסיתי להתכחש ולשכנע את עצמי שאני יכול לשלוט בזה. אבל אני כבר יודע ושלם עם זה, ועכשיו תורכם. אני לא מתכוון לשנות משהו מהותי בדרכי החיים שלי. לא מתכוון לשנות את הלבוש, ולא את אורח החיים שלי. אני מתכוון לקבל בהשלמה מלאה את האופן בו ה' ברא אותי ולספר לאחרים מי אני. לשדר להומוסקסואלים אחרים שהם מוזמנים ליצור איתי קשרי חברות. אתם יכולים להתכחש אתם יכולים לנשל אותי מהצוואה אתם יכולים להרוג אותי אבל אתם לא יכולים לקחת ממני את הנטייה. הקללה שלמדתי לקבל כחלק בלתי נפרד ממני ולבטל את הארס שבה. זהו זה. הדלתות של הארון כבר נפתחו, כעת אני יוצא החוצה, מתמתח, מאבק את בגדיי, ממצמץ בעיניים המסתגלות לאור החזק, שואף אויר טרי לריאותיי, ויוצא לפרק חדש בחיים. פרק בחיים בתור הומוסקסואל דתי. אוהב בלי סוף, אני ============================== המילים נכתבו. כעת נותר לבצע רצף פעולות פשוט: להעתיק למסמך word, ללחוץ על "הדפס", להניח את הדף במגירה ליד המיטה של אמא, או במקום אחר שבו היא תמצא את המכתב. היא כבר תמצא את הדרך להעביר את הדברים לאבא שלי. אבל הלבטים העצומים לא מאפשרים לעשות שום דבר בלב שלם. האם לחשוף זאת וזהו? אם כן, מתי? סתם ככה אחר הצהריים אחד הם ימצאו את המכתב? כרעם ביום בהיר? ואז לחזור הבייתה ו...מה יקרה? או שהם יתקשרו לפלאפון? איך תראה היממה הזו? השבוע? איך ייראו החיים החל מהרגע בו ייראו את המכתב? ומה אם זה יירסק את הכל? מה אם הם יקבלו את זה הרבה יותר קשה ממה שאני בכלל יכול לדמיין? כן, גם לגרוע מכל אני מוכן. לעזוב את הבית ולהסתדר איך שהוא. לנתק את הקשר, אם לא תהיה ברירה. אבל למה לחשוב כל כך שלילי? למה לא לנסות ולראות? ולמה לוותר גם הפעם? למה להמשיך להתייסר לבד עם הידיעה? למה המשפחה שלי, הדבר הקרוב ביותר אליי, לא יכולה לדעת מי אני באמת? פחות משחשוב לי שיתמכו בי, חשוב לי שידעו מי אני. אחרי שידעו, אוכל גם לספר לסביבה. אבל המשפחה חייבת לדעת, אם הם יאהבו את זה או לא. צריך אומץ אדיר. אני חייב אומץ אדיר. חייב חייב חייב. כי אי אפשר להמשיך ככה עוד....זה מעייף....
