לילה לבן
מה שתפס אותי בשיר יפה זה - אלה ההאנשות של תחושות ורגשות - כאב, צער, עצב, ושל "מצב" שתיקה. וכל אלה דומה שמשמשים גם ככלים בידי הדוברת (או דמות אחרת עליה הדוברת חשה צער) - כדי "לעבור בשלום", לחצות, את הלילה הלבן, ליל נדודי שינה, שהרי עצם מצב העֵרוּת הוא תוצאה (וגם סיבה) של אותן תחושות סבל. כשהמחשבות מענות את הסובל, אולי המתאבל, עקב דבר מה שהתרחש לפני הלילה ואולי בראשיתו. מהו הדבר, מה גרם לכאב, צער ועצב, לא ברור. יש בשיר ביטויים שיכולים אולי ללמד על סיבה זו, למשל - צעיף כלולות, ושושבינה, יכולים לרמז על ליל נישואין וכל הכרוך בו, לטוב או לרע (אבל אין די בנאמר כדי לבסס זאת). הדבר המעניין הנוסף הוא היחס החיובי לחלק או אף רוב התחושות. כך, הכאב מחבק כל הלילה, ואולי זו בכלל ה"דמות" שמחבקת את הכאב,המתואר גם כצעיף כלולות. ואני יכול לראות בדמיוני כלה בליל כלולותיה המחבקת את הצעיף...ושותקת. וגם הצער - הוא מתעטף בטלית רחמים. לפיכך מחד יש זהות/הזדהות בין צער לרחמים ומאידך זהו הצער שבגינו יכולים לחוש רחמים עצמיים. אבל "מנה גדושה" ממנו אינה רצויה ולכן תפקידה של השתיקה הוא לא להעירו (אך האמנם אינו ער? - הרי מיד לאחר מכן הוא מתעטף בטלית רחמים). לעומת זאת, את העצב הדוברת מבקשת להקיא, אולי משום שהוא רב מידי (זרם ארוך ארוך)...וכן מתואר באור שלילי (כנחש, שבדמיוננו ובתרבותנו משום מה הוא בעיקר סמל לרוע). ולוחץ - כעורו של נחש שאינו יכול להכיל את ההגדילה של הדוברת והופך לנטל, ולכן ל"נשל". לעומת זאת הדימוי של הדג - אף שהוא יפה - אולי אינו מיטבי. הדג של יונה אינו "צד", אינו נוקט עמדה ואינו מביע רצון, הוא כלי "פסיבי" בידי האל וממלא את רצונו, הוא לא "רוצה" או" לא רוצה" להקיא את יונה ואילו הדוברת "רוצה" להקיא את העצב כמו שהדג הקיא את יונה. מעניין גם תפקידה הכפול של השתיקה - בעוד שהיא כולאת ועוצרת את המלים במשך כל הלילה כדי לא להעיר את הצער, היא משחררת עם בוקר את המלים, מילות נחמה, כדי להשיג מטרה הפוכה - להקל על הכאב. וזה מזכיר לי את האבלים בשבעה שבמשך הלילה, כשאין אורחים לנחמם והם הולכים לישון, הם עוצרים בתוכם את הכאב, שותקים. ועם בוקר מגיעים המבקרים להיות עמם, לנחמם בדבריהם וכך מפזרים את השתיקה. אכן, הלילה הוא זמן קשה. תחושת הבדידות בו מתחזקת ואין עם מי לחלוק אתהכאב והצער. ולבסוף אמירה על תפקידו של הסבל - שתואר בעיקר במלים אוהדות. האמנם אנו מחבקים את הסבל ורוצים בו , וביזו מידה? התשובה היא - כן, תלוי מי ומתי. לאחדים הסבל הוא דרך להטהרות מרגש אחר כמו אשמה, או לצורך תחושת הקרבה למען הזולת, היו ויש אמנים שהכאב משמשם כאמצעי, ככלי עבודה, והוא נחוץ להם להשגת השראה, והשחרור מהכאב באמצעות המלים הוא חלק או סיומו של תהליך. במובן זה השיר יכול להיות גם ארספואטי ומתאר כיצד המשורר צובר את הכאב הנחוץ לו, בסיוע השתיקה, עד לרגע בו בא "אור השחר" המטאפורי, או ליתר דיוק "שחר ההארה", והוא בשל להשתחרר משתיקתו האמנותית לשחרר את המלים (שעבור משורר הן אכן ה-נחמה בהא הידיעה) ולכתוב את השיר...הזה. שיר יפה מאוד, טעון בסבטקסט.נדרשים תיקונים קלים, אולי עוד מחשבה קצרה על ההערות, לבדוק אם אין סתירות בתוך תיאור התחושות. וזהו תבורכי, ויאללה לטאגלינס.
