החיים כשונה
אנחנו חיים כאן במדינת ישראל ואנחנו שונים. אני גרה בעיר בה 40% דתים ואנחנו שונים. ילדי חטפו לא פעם מכות היות והם דתים ורק בשל היותם דתים. חמי עד היום לא הולך עם כפה כי קשה להיות איש עסקים דתי, וגם אחיו כך. חמי גם לא מבין למה נכדיו הולכים עם פאות עד הכתפים. למה להבליט את השוני. אני נכנסת למקומות ומיד יודעים שאני דתיה, ואפילו משיכים אותי להתנחלות לפי מראי החצוני. השונות שלנו בולטת וברורה ובאה לתת הצהרה חד משמעית - אני אחרת ואני גאה בשונותי. דווקא היהודים החלונים בתחלית דרכם היו אלו שהתנגדו לשונות. לכן הם התנגדו ללבוש היהודי המסורתי, ולכן הם פרקו עול ומצוות ולא תמיד מתוך אפיקורסיות מוחלטת. הם רצו להיות עם ככל העמים, לא עם שונה ונבדל. אבל היות והשונות שלנו היא יחסית נרחבת כאן אז אנחנו מתגודדים סביב עצמנו, וחיים יחד כקבוצה, שבה אנחנו מרגישים לא שונים. הילדים הערלים, אין להם את קבוצת התמיכה הנרחבת הזו. אני לא חושבת דרך אגב שזה שקול לכאן או לכאן. אני חושבת שהשקול למול את הילד לאדם יהודי צריך להיות אך ורק במשור הדתי - לאומי. אבל היות ויש כאן מספיק יהודים, שאינם יודעים אפילו אם יהדות זה עם, או סתם קבוצה ספורדית של שבטים שהתקבצו ביחד וממלמלים תפילות משותפות, אז כנראה זה מסביר את אי ההתלבטות בכלל במשור הזה.