פה
כל פעם כשאני נזכרת בזה, זה כואב לי. הייתה לי תקופה ממושכת בעת שהתפקחתי לראות מה המשמעויות של זה שממש התייסרתי בשל כך. לכן זה יבלת. אני מאמינה שהשתייכות לעם יכולה להישמר גם בלי לבצע שינוי בלתי הפיך בגוף שלי / של ילדיי בשביל זה. יש כל כך הרבה סממנים של השתייכות, אין צורך לשמר מנהג של עידנים אחרים בשביל להרגיש את השייכות הזו. ואם לא היו לי בנים, רק בנות, ואני אישה, ולא נעשה שינוי בגופינו, לא נרגיש חלק מהעם היהודי?! * לגבי איזכור העובדה ש"מצווה" מקויימת באופן "תמוה" על ידי חלק גדול מהעם - אתה יודע, רובינו כמו עדר. פועלים בלי מחשבה. לפחות בשלבים הראשונים של חיינו. פועלים כמעט מוכנית על פי הדפוסים שעליהם גדלנו. בלי לשאול שאלות. זה שכולם (או הרוב) עושים משהו מזה דורי דורות לא מכשיר אותו אוטומטית בעיני. ואני כמעט מרגישה צורך להתנצל שאני אדם חושב! ברית מילה לדעתי היא דבר נורא ואיום. לבנים כמו לבנות! אינני זקוקה לזה על מנת להרגיש יהודיה. ממש לא. אתה יודע מה? באשר ליהדותי אספר לך אנקדוטה: קיבלתי פעם תפקיד מפתח במוסד דתי ביותר. תפקיד שבו הייתה לי השפעה מרחיקת לכת על צוותים שהדרכתי שם. ולמרות שהייתי חילונית גמורה, קיבלתי את הפנייה הזו. לא ארחיב את הדיבור איך זה קרה כי זה סיפור ארוך ומעניין בפני עצמו, אבל הסייפא הייתה שהתבקשתי להתלבש בהתאם. מיותר לציין שבהתחלה לא הסכמתי. לאחר דין ודברים עם מנהל המוסד (שארך, אגב, שעתיים) נתתי את הסכמתי לכך, רק בתנאי, שכאשר אציג את עצמי בפני אלו שאעבוד איתם, אכליל גם את עובדת היותי חילונית ושאציין שהלבוש הוא רק לצורך התפקיד, לצורך שמירת הצביון של המקום ושאני מתייחסת לזה כמדי עבודה בלבד. קיבלתי את התפקיד (וגם את ה"כובע הראשון", כמדי עבודה) ואת הסיפור הבאתי בשביל המשובים של הצוותים שאיתם עבדתי, שאמרו לי במילים אלו ממש: "לו לא היית "מגלה" לנו, לעולם לא היינו עולים עלייך!" מה זה אומר לך? אתה עדיין חושב שאני צריכה ברית בשביל להיות יהודיה?!